חריף זה הבריא החדש: איך הבעירה מגנה עליכם ממחלות?

אתם מרגישים כאילו כל הפה שלכם עולה באש. תחושת הבעירה הולכת וגוברת. אתם מתחילים להזיע, דמעות עולות בעיניים והאף דולף. ולסבל הזה אין גם שום כוח הרתעה. כחובבי חריף, ברור לכם שגם את הארוחה הבאה תמשיכו לתבל בפלפל חריף, בסחוג או בטבסקו.

כן, אף שמקובל להתייחס לחריפות כאל קטגוריה של טעם, חריף הוא בעצם סוג של תחושת צריבה. את האהבה המזוכיסטית של חובבי החריף לצריבה הזאת קשה להסביר.

מבחינה היסטורית, הצריבה היא אסטרטגיה שפיתחו צמחים מסוימים כדי להרחיק בעלי חיים שרוצים לזלול אותם. ואכן, גם כיום אף בעל חיים לא מתקרב אליהם - חוץ מבני האדם. הסברה המדעית היא שפיתחנו את המזוכיזם הזה משום שהגוף שלנו (לפחות של חלקנו) יודע שהחריף־חריף הזה גם בריא לנו.

כדאי לכם חריף

מאריך חיים: למה כדאי להוסיף חריף לכל ארוחה

בוער, אבל מרזה: למה בריא לאכול פלפל חריף

עד כמה הוא בריא מרמז המחקר האחרון בתחום שפורסם לאחרונה בכתב העת הרפואי היוקרתי BMJ ומצא שצריכה קבועה של מזונות חריפים קשורה לתוחלת חיים ארוכה יותר. החוקרים, מהאקדמיה למדעי הרפואה בסין ומאוניברסיטת הרווארד, בחנו את תפריט התזונה של כחצי מיליון גברים ונשים במשך שבע שנים, ומצאו שאלה שאכלו מזונות חריפים 3־7 פעמים בשבוע היו בסיכון מופחת של 14% למוות מוקדם לעומת אלה שהוסיפו למזונם תיבול חריף פחות מפעם בשבוע.

זה נשמע אולי מרחיק לכת, אבל הפלפלים החריפים מכילים שפע של רכיבים חשובים כמו ויטמיני A ו־C, מינרלים חיוניים כמו ברזל ומגנזיום, אשלגן, זרחן, גופרית, חומצות אמינו רבות ונוגדי חמצון. כל אלה הופכים אותם למזון־על ייחודי, בתנאי שאתם יכולים לעמוד בחריפות שלהם, כמובן.

אבל המרכיב המרכזי שאחראי לחריפות הוא הקפסאיצין, החומר הפעיל הדומיננטי בפלפלים החריפים. בשנים האחרונות הוא מככב במחקרים מדעיים רבים שמצביעים על שלל סגולות רפואיות שלו - מניעת התקפי לב, סרטן ומחלות כרוניות אחרות, שריפת שומנים  והרזיה, טיפול בהצטננויות ובדלקות בדרכי הנשימה, אלחוש כאב ועוד.

יעיל נגד כאבים

תחושת הבעירה בפה שאנחנו מרגישים בעקבות אכילת מזון חריף, בדיוק כמו הצריבה משתיית תה לוהט, הכאב המייסר מעקיצת דבורה, ואפילו הרגישות המוגברת למגע בעקבות כוויית שמש - כולם נגרמים על ידי מכונה מולקולרית מתוחכמת אחת שנמצאת על פני סיבי העצב התחושתיים בלשון, בשפתיים ובעור שלנו, וגם, כפי שמתברר בשנים האחרונות, גם ברקמות אחרות בגוף. המכונה המתוחכמת הזאת היא קולטן העונה לשם TRPV1.

סיפור גילויו והבנת תפקידו המכריע בתחושת הכאב שייך לפרופ' דיוויד ג'וליוס, ראש המחלקה לפיזיולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שחוקר אותו כבר יותר מ־20 שנה. אף שכבר שנים רבות ידוע שהקפסאיצין הוא המרכיב בפלפלים שמגרה את תחושת הכאב והצריבה, השאלה כיצד בדיוק הוא עושה זאת נותרה מסתורית. ג'וליוס החליט לקחת על עצמו את האתגר.

ב־1997 דיווחו הוא ואנשי צוותו לראשונה בכתב העת Nature על זיהוי הקולטן TRPV1. הקולטן הזה, שטרם נחקר עד אז ביונקים, הוא חבר במשפחה של קולטנים שנקראים תעלות TRP. קולטנים אלה מצויים על גבי תאי עצב ומגיבים לכאב אך גם לגירויים נוספים כמו חום וקור וכימיקלים שונים. למשל, תחושת הקרירות של מנתול או תחושת החריפות מקפסאיצין, משום ומווסאבי.

חריף הוא בעצם סוג של תחושת צריבה. מאריך את החיים(צילום: shutterstock)

אז איך זה עובד בדיוק?

 TRPV1 מתפקד כמעין מעבר החסום על ידי שער. כשאנחנו נוגסים בפלפל החריף, הקפסאיצין שמשתחרר ממנו נקשר לקולטן ו"פותח" את השער. בכך הוא מאפשר ליונים (חלקיקים טעונים חשמלית) של סידן ונתרן לזרום לתוך תא העצב. שטף היונים הזה מגרה פעילות חשמלית בתאים, וזו שולחת מסר של כאב למוח.

באופן אבסורדי לכאורה, למרות שהתגובה המיידית שמעורר הקפסאיצין היא כאב, הרי שבחשיפה ממושכת הוא יכול דווקא לחסום העברת אותות כאב, מה שהופך אותו למרכיב יעיל לטיפול בכאב כרוני. כשתאי העצב נחשפים אליו למשך כמה שבועות, הם נעשים "מותשים" ואינם מסוגלים עוד להגיב אליו או לכל דבר אחר שגורם לכאב.

הסיבה לכך היא שהקפסאיצין מכלה בהם חומר מסוים שמשמש להעברת אותות הכאב למוח. עקב כך נגרם עיכוב שליחת המסרים מהרקמה הפגועה למערכת העצבים המרכזית, וכך התאים אינם מסוגלים עוד "לתפוס" את הכאב.

לא פלא אפוא שהקפסאיצין נמצא בשימוש רחב כבר לא מעט שנים בתכשירים חיצוניים שונים כמו משחות ופלסטרים לטיפול בכאבים כרוניים - כאבי שרירים, כאבי מפרקים, כאבים נוירופתיים ועוד.

אלא שלפני כמה שנים הצליח ד"ר אלכסנדר בינשטוק, חוקר ישראלי מבית הספר לרפואה וממרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח (ELSC) של האוניברסיטה העברית, לרתום את הגילוי של מנגנון הפעולה של הקפסאיצין ושל ה־TRPV1 לפיתוח גישה חדשה להרדמה בפרוצדורות רפואיות, החל בניתוחים וכלה בלידות ובטיפולי שיניים, בלי לגרום לשיתוק שגורמים חומרי ההרדמה שנמצאים כיום בשימוש קליני.

חומרים אלה חודרים לכל תאי העצב וחוסמים את פעילותם - בהרדמה כללית הם גורמים לאיבוד ההכרה ולהפסקת הנשימה הטבעית של המטופל, ואילו הרדמה מקומית כרוכה בשיתוק של האזור המטופל.

במחקר שפורסם בכתב העת Nature ב־2007 הצליח ד"ר בינשטוק להראות שבחולדות אפשר לחסום באופן סלקטיבי רק את תאי העצב המתווכים תחושת כאב בלי לפגוע בתחושות אחרות או ביכולת התנועה. "המטרה שלנו הייתה לחסום רק את סיבי הכאב, כך שהאדם יוכל לתפקד בצורה נורמלית אבל לא להרגיש כאב", הוא מסביר.

השיטה שפיתח מתבססת על התובנה שהקפסאיצין מאפשר לחלקיקים טעונים חשמלית לזרום לתוך תא העצב, ומשלבת אותו יחד עם נגזרת של חומר ההרדמה לידוקאין. "כשנגזרת הלידוקאין הזאת מוזרקת לרקמה יחד עם הקפסאיצין, השערים של תעלות TRPV1 נפתחים ומאפשרים לה לחדור לתוך סיבי הכאב ולחסום את פעילותם", הוא מסביר.

"החומר אינו יכול להיכנס לתאים שבהם לא קיימות תעלות TRPV1. מאחר שבתאי העצב, השולטים בתנועה ומעבירים תחושת מגע, לא קיימות תעלות TRPV1, החומר אינו פוגע בפעולתם".

בשנים האחרונות נבחנה השיטה והוכחה במחקרים רבים בבעלי חיים, כשמלבד ניתוחים ופרוצדורות רפואיות, המטרה היא להשתמש בה גם למניעת כאב דלקתי.

מנגנון הפעולה של הקפסאיצין דומה לזה של הרדמה. נמצא בשימוש בתכשירים לכאבים כרוניים(צילום: shutetrstock)

נגד מחלות סרטן

מעורבותם של קולטני ה־TRPV1 בתחושת הכאב הובילה לכך שהם סווגו כ"קולטני כאב" שפעילותם מתמקדת במערכת העצבים. אבל בשנים האחרונות עדויות מחקריות רבות מצביעות על כך שהקולטנים האלה מצויים במגוון תאים ורקמות בגוף (כולל במוח, בלב, בכבד, בריאות, במעיים, בשרירים, בעור, בלבלב ובמערכת החיסון). משמעות הממצא הזה היא שהקפסאיצין יכול לשמש למניעה ולטיפול בקשת רחבה של מחלות.

כך למשל במחקר שפורסם ב־2014 בכתב העת Journal of Clinical Investigation, דיווחו חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו שהקפסאיצין מעודד תגובה של קולטני ה־TRPV1 במעי, ותגובה זו מפחיתה את הסיכון לסרטן המעי הגס. החוקרים, בראשות פרופ' אייל רז, מצאו שהאכלת עכברים בעלי גידולים סרטניים במעי בקפסאיצין גרמה להפחתת כמות הגידולים ולהארכת תוחלת החיים שלהם ביותר מ־30%.

מתברר שקולטני ה־TRPV1 מווסתים את פעילותו של EGFR - גורם גדילה שיש לו תפקיד חשוב בשגשוג תאי המעי. "מאחר שהצמיחה של גידולים סרטניים מסוימים תלויה באותות שהם מקבלים מ־EGFR, הרי שבאמצעות חסימת האיתות, הקפסאיצין מעכב למעשה את הצמיחה שלהם", מסביר פרופ' רז.

מחקרים נוספים הראו שהחומר הזה גם מצליח "לשכנע" את תאי הסרטן לבצע אפופטוזיס (מוות תאי מתוכנת), תהליך חיוני לתחלופה תקינה של התאים בגוף שאינו פועל בתאים סרטניים. כך לדוגמה, מחקר שפורסם ב־2014 בכתב העת FASEB Journal, מצא שקפסאיצין גורם לאפופטוזיס בתאי סרטן ריאות מסוג SCLC, והחוקרים הסיקו שלחומר יש פוטנציאל יישומי כתרופה חדשנית נגד המחלה.

נגד התקפי לב

מאחר שקולטני TRPV1 נמצאים בין היתר גם בכלי הדם, כמה מחקרים בחנו את ההשפעה של הקפסאיצין על מחלות לב וכלי דם - הגורם מספר אחת למוות בעולם המערבי. אחד הממצאים המעניינים שעלו הוא שהקפסאיצין מגרה את הקולטנים האלה בכלי הדם, ואלה מעודדים שחרור של חומר המאפשר לכלי הדם להתרחב ומשפר את זרימת הדם בהם.

נוסף על כך, מחקרים במכרסמים הצביעו על כך שצריכת קפסאיצין מובילה לירידה ברמות ה־LDL (הכולסטרול ה"רע") ומפחיתה את לחץ הדם, ובכך היא מסייעת למניעת מחלות לב וכלי דם.

יתר על כן, במחקר בעכברים שפורסם ב־2009 בכתב העת הרפואי Circulation, הראו חוקרים מאוניברסיטת סינסינטי בארצות הברית שמריחת משחה המכילה קפסאיצין על בית החזה במהלך התקף לב עשויה להגן על הלב ולצמצם את תמותת התאים בשריר הלב באופן ניכר.

החוקרים מצאו שמריחת הקפסאיצין מגרה עצבים תחושתיים בעור ומעוררת מנגנון המגן על תאי שריר הלב מפני פגיעה. במסקנות המחקר הם כתבו שמריחת הקפסאיצין עשויה להוות אסטרטגיה בעלת פוטנציאל קליני עצום, בייחוד לאור העובדה שמדובר בטיפול פשוט ולא פולשני שאפשר ליישם אותו בקלות באמבולנסים ובחדרי המיון ובכך לצמצם את התמותה בעקבות התקף לב.

למרות זאת רופאים עדיין אינם ממליצים להשתמש בשיטה הזאת במהלך התקף לב ומייעצים להמתין לעדויות נוספות ממחקרים קליניים שנערכים כעת.

נגד מחלות אוטואימוניות

ממצא נוסף שגילו פרופ' רז וצוותו באוניברסיטת קליפורניה היה שגם תאי ה־T (תאי הדם הלבנים הלומדים לזהות ולתקוף חיידקים) מופעלים על ידי קולטני TRPV1.

לדברי החוקרים, ביטוי יתר של הגן האחראי לקולטנים האלה עלול להוביל למגוון מחלות אוטואימוניות דלקתיות, כמו אסתמה, קרוהן, קוליטיס, דלקת מפרקים שגרונית, סוכרת מסוג 1, זאבת, פסוריאזיס וטרשת נפוצה.

במחקר שפורסם ב־2014 בכתב העת Nature Immunology, השתמשו החוקרים בתרופה שפותחה במקור כמשכך כאב ומעכבת את פעילותם של קולטני TRPV1, לטיפול בעכברים שסבלו מקוליטיס. נמצא שבאמצעות מתן מינונים נמוכים של התרופה אפשר לתמרן את פעילותו של הקולטן ובכך להפחית את התגובה הדלקתית במעי. לדברי פרופ' רז, ממצאים אלה יכולים להוביל לפיתוח דרך חדשה לטיפול במחלות אוטואימוניות.

נגד השמנה

מתברר שהאמונה העממית שהחום וההזעה בעקבות אכילת חריף תורמים להרזיה אכן נכונה. מחקרים רבים מצאו שהקפסאיצין מסייע להפחית את התיאבון וליצור תחושת שובע, וגם גורם לגוף להוציא יותר אנרגיה, כלומר לשרוף יותר קלוריות.

לדוגמה, מחקר שנערך באוניברסיטת פורדו שבארצות הברית ופורסם ב־2011 בכתב העת Physiology & Behavior, מצא שצריכה של 1 גרם פלפל חריף ביום גרמה להעלאת חום הגוף ולשריפת יותר קלוריות בקרב כל המשתתפים, ואולם אלה שאינם נוהגים לצרוך פלפל חריף בדרך כלל, חוו גם הפחתה של תחושת הרעב והתיאבון, בעיקר למזונות שומניים, מלוחים ומתוקים.

הבשורה הפחות טובה שעלתה מהמחקר היא שאלה שלא מסוגלים להתמודד עם אכילת חריף, לא יוכלו ליהנות מהיתרון הזה. נמצא שלמטרת הרזיה קפסולה של קפסאיצין תהיה כנראה פחות יעילה, משום שעצם החוויה החושית - הצריבה בפה שלנו - היא זו שאחראית לאפקט של העלאת טמפרטורת הגוף, שריפת האנרגיה המוגברת וויסות התיאבון. כדי לקבל את מלוא האפקט, הסבירו החוקרים, יש לאכול את הדבר האמיתי - הפלפלים החריפים.

אבל למה אי אפשר להרגיש את הטעם של האוכל כשמצוננים? צפו:

הכותבת היא בעלת דוקטורט (.Phd) בתקשורת בריאות ופוסט־דוקטורנטית בתחום תקשורת סיכונים בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה