כן, גם בחו"ל

אחרי שבוע שבו צועקים כולם על שוברים שתיקה "אבל למה בחו"ל??", הגיע הזמן לצאת מהארון. רוב ארגוני זכויות האדם בישראל, ו"יש דין" ביניהם, פועלים בחו"ל. אנו נפגשים עם דיפלומטים (של מדינות אירופאיות בעיקר, אבל גם ארה"ב); אנו שולחים דוחות ומסמכים לוועדות זכויות האדם של האו"ם; אנחנו משתתפים בכנסים עם ארגוני זכויות אדם אחרים בעולם, וכל פרסום שלנו מתפרסם בשלוש שפות - עברית, אנגלית וערבית.

עוד בערוץ הדעות:

"אבו-בכר אל-יהודי"

בית המשפט אנס אותי

לגייס לצבא חיילים עם מוגבלות!

הכול חוקי

להזמין את הטורקים לעזה

יש סיבות מצוינות לפעילות בחו"ל במקביל לפעילות בארץ, ובראשן הכפירה בהנחה שהכיבוש הוא ענין פנים-ישראלי. הוא לא. זה ענין בינלאומי בעל משמעויות גיאו-פוליטיות נרחבות על האזור כולו ואף מחוצה לו. חשוב מכך, האנשים שכורעים יומיום תחת נטל הכיבוש הזה הם הפלסטינים תושבי הגדה המערבית שאינם אזרחים ישראלים ואינם יכולים להשתתף במשחק הדמוקרטי כדי להשפיע עליו.

אבל יותר מכך, השאלה "למה בחו"ל?" מתעלמת לחלוטין ממסורת בת למעלה ממחצית מאה של זכויות אדם בינלאומיות, המושתתת על כך שמדינות הסכימו להכפיף את הריבונות שלהן לטובת הגנה על זכויות טבעיות הקיימות לכל אדם באשר הוא אדם. הריבונות של ממשל על אוכלוסייה תחת שלטונו אינה מוחלטת או קדושה.

ברמה הפרקטית, ניתן לתאר את האופן שבו פועלים הארגונים כ"אפקט הבומרנג" - הארגונים פועלים לשינוי מדיניות בתוך ארצם, אך במקביל נעזרים ברשת בינלאומית של ארגונים, ממשלות, ארגוני דת, ארגוני עובדים או ארגוני סביבה, כדי שאלו יפעילו לחץ על אותה מדינה "מבחוץ" לשנות את מדיניותה. כך הקריאה לשינוי נשלחת החוצה ומהדהדת חזרה פנימה. מחקרים הראו שהמאמץ המקביל - פעילות בתוך המדינה לצד מנגנונים לאומיים ובינלאומיים אחרים - מוכיחה את עצמה כשיטה בעלת הסיכויים הרבים ביותר להוביל לשינוי בתחום זכויות האדם במדינה מסוימת.

כמה מהשינויים שישראל מתגאה בהם קרו כתוצאה מאפקט בומרנג כזה. ביטול הנוהל שחייב עובדת זרה שכרעה ללדת לעזוב את הארץ ולחזור ללא התינוק אם ברצונה להמשיך לעבוד אמנם בוטל בפסיקת בג"ץ, אך הקריאה של ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים לפסילת הנוהל הדהדה בו. מהלך דומה קרה גם ביחס להעברת הפיקוח על חקירות שב"כ לידי ממונה במשרד המשפטים.

שני המהלכים הללו, שישראל מתגאה בהם היום מעל כל בימה אפשרית בחו"ל, היו יוזמה של ארגוני זכויות אדם שפעלו בישראל ובחו"ל במקביל. במישור אחר אפשר גם לבסס

 את הטענה שלא בכדי היוזמה להנהיג אוטובוסים נפרדים לישראלים ולפלסטינים נפחה את נשמתה בבוקר ביקורה בישראל של שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני.

ולכן, נמשיך לפעול בחו"ל. נמשיך לקרוא מעל כל במה לגיטימית לסיום הכיבוש, שכן הפרת זכויות אדם של האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית גלומה בו באופן אינהרנטי. נמשיך לשלוח דוחות לוועדות זכויות האדם של האו"ם, כי נציגי משרד החוץ והמשפטים חייבים לתת תשובות בנוגע למדיניות הישראלית גם שם. זה לא הופך אותנו לבוגדים, זה הופך אותנו לבני אדם שמאמינים בקדושתם של בני האדם כולם, וגם לאזרחים טובים יותר, שקוראים למדינה שלנו לממש את הפוטנציאל שלה ולנהוג בשוויון וכבוד כלפי כל הכפופים למרותה.