מה זה בכלל אוטיזם? איך זה נראה או מרגיש?

פותח את המקרר ובודק מה יש לאכול הערב.

עושה כלים, מפנה את המדיח.

מעביר סמרטוט פה ושם.

ממלא מכונה, מרוקן מכונה, תולה, מקפל.

מדליק טלוויזיה. מחפש מה לשים ברקע.

ומנגד זה כל כך לא קל, לקלוט מה זו השגרה הזו.

כבר שנתיים, מדי יום ביומו, שאני עדיין לומד, עדיין סופג, עדיין צומח. ביחד איתם.

עד היום אני לא ממש יודע לענות על זה. אבל מה שהבנתי לגבי כך במהלך התקופה הזו, היא שזה לא משנה.

הם, האנשים המדהימים והטהורים האלו, לימדו אותי על המציאות, על העולם, עליהם, על עצמי. למדתי לתת, בלי לחכות לתודה. לעיתים, בלי לקבל בחזרה. למדתי לאהוב, ללא תנאים. למדתי לקבל ולהכיל. ולקוות שיצליחו לקבל אותי.

כאב לי ובכיתי והתרגשתי וצחקתי.

רקדתי בערבי דיסקו ואכלתי גלידה בקיוסק.

הסתכלתי להם עמוק בתוך העיניים וגם כששתקו, הבנתי.

סוף סוף, אני מרגיש שהבנתי.

לא הכל, לא תמיד, אני עוד לומד. אבל לרגע, אני מרגיש שאני יודע מה עובר להם בראש.

אולי אני טועה, אולי לעולם לא באמת אדע. אבל זה עולם מדהים של מחשבות, בזה אני בטוח. אולי גם קצת מקנא.

כשהצלחתי ללמד אותו את השם שלי, כשהצלחתי לגרום לה לצחוק.

כשנסעתי איתם ללונה-גל בקיץ ועלינו ביחד במגלשות המים.

או כשנסעתי איתם בחורף לחרמון, ירדנו ברכבל את כל הדרך מטה.

כשהוא למד לערוך שולחן, כשהיא ציירה ציור והקדישה אותו "לאליעד באהבה".

כשהוא הצליח להתקלח לבד, וגם כשעזרתי.

כשהוא אמר לי "אני אוהב אותך" וגם כשלמחרת התעלם לחלוטין.

"זו יותר מדי אחריות", זה חיים של אנשים. עלי.

לא ידעתי אם זה בשבילי, אם אני הטיפוס.

אחרי כמה שעות, כשנגמרה המשמרת, כבר לא היה לי ספק. אני בתוך זה.

ב100 אחוז, בכל הלב.

והאמת? זה לא היה קשה בכלל להיסחף לתוך זה.

מהחיוך הראשון, זה קנה אותי.

יש ימים בהם אני מרגיש שאני דורך במקום, שאני לא מצליח ולא עושה מספיק.

יש ימים שאני תופס את הראש והיום שעבר מלווה אותי גם בבית.

ובכלל, אני כבר לא ממש מצליח להבדיל מה הבית.

זה בית לכל דבר, הצוות והחברים, הופכים למשפחה נוספת.

אני נכנס הביתה.

פותח את המקרר ובודק מה יש לאכול הערב.

עושה כלים, מפנה את המדיח.

מעביר סמרטוט פה ושם.

ממלא מכונה, מרוקן מכונה, תולה, מקפל.

מדליק טלוויזיה. מחפש מה לשים ברקע.

ואז מתפנה אליהם. עובר אחד-אחד, אומר שלום, מחבק.

מנהל איתם שיחות ארוכות, לפעמים עמוסות ברגש ולפעמים על הדברים הקטנים שביום-יום.

אני שם לחזק כשקשה ואני שם לחייך כששמח.

הם שם, כי הם גרים שם.

ואני בוחר להשתלב שם. בהתחלה כאורח, ואם אני מצליח, בסופו של דבר כבן בית. כחלק מהמשפחה.

אני לא חושב שכל אחד יכול, או מחויב.

אני כן אפציר בכל מי שקורא את זה, לחקור קצת את הנושא. להבין קצת מעבר מה זה אוטיזם.

לבטל כל סטיגמה, לתת מעצמו מעט אם הוא יכול, לחייך חיוך קטן, במידה ואתם פוגשים בחור או בחורה על הרצף.

אני יודע שלי זה עשה רק טוב, זה רק תרם לי וקידם אותי. אבל יותר מכל, אני מקווה שגם אני הצלחתי לתרום, לקדם ואולי לשנות קצת לטובה את אורח החיים שלהם.

ב-20 בינואר יתקיים יום התרמה ארצי, משותף לאלו"ט - אגודה לאומית לילדים אוטיסטים, והעמותה לילדים בסיכון. השנה אפשר למצוא בכמה קניונים ציורים של אומנים אוטיסטים פרושים על קיר ענק. העוברים והשבים, ילדים ומבוגרים, יוזמנו להשתתף בחגיגה הצבעונית, למלא את הציורים בצבע, לחתום, להצטלם ולהפיץ ברשתות החברתיות.

מדי שנה גדל מספר הילדים המאובחנים באוטיזם. מדי שנה נוספים כאלף מקרים לאוכלוסיית האוטיסטים בישראל. 78% מהם ילדים ונוער מגיל 24-0. טיפול אינטנסיבי בגיל הרך יכול לשפר באופן משמעותי את תפקודם בעתיד.

הגידול הרב מביא לביקוש כל סוגי המסגרות: מעון יום, תעסוקה, בית, קייטנה, מועדונית ועוד. התרומות מסייעות לעמותה להמשיך לפתח שירותים ולהנגיש אותם למשפחה ולילד.

ביום ד' 20 בינואר, יפקדו אלפי תלמידים את בתי האב והעסק ויבקשו תרומה למען הילדים האוטיסטים. לתרומות: 1-800-855-558