יעל אבקסיס: "צריך לקחת אחריות על מה שקורה פה"
את הסרט "למה עזבתני" הפיקה יעל אבקסיס כדי לחשוף את פני החברה הישראלית, שרובנו לא רוצים לראות. בראיון מיוחד ל-ynet היא מביעה דאגה מחוסר הסובלנות וההשתקה כפי שבאה לידי ביטוי בהדרת הספר "גדר חיה" מתוכנית הלימודים. "הכל מתחלק לימין ושמאל, ישר מחפשים איפה לשפוך שנאה", היא אומרת, "הכיבוש הוא עניין גברי - לכבוש אדמה כמו לכבוש אישה"
כשמכירים מישהו זמן רב קל לקבע רושם ראשוני ולראות אותו באופן מקובע, גם כשהוא מתפתח ומתקדם הלאה. אפשר לומר שכך נתפסה יעל אבקסיס בעין הציבורית עד עכשיו. רבים מאיתנו זכו להכרות ראשונית איתה בפרסומת של קסטרו, למרות שעוד לפני כן הופעה בכמה סרטים ("סיפורי תל אביב" ו"זרים בלילה"). על פי רבים, אבקסיס היתה דוגמנית שמשחקת, ורק אחרי שעמוס גיתאי ליהק אותה ל"קדוש", היא זכתה להכרה גם כשחקנית.
בשנים האחרונות הדימוי הפומבי שלה מדביק את הפער, והתפתחותה המקצועית זוכה להכרה. אבקסיס הופכת למפיקה משמעותית, וניתן היה לראות את ההתרגשות שלה בפרמיירה הישראלית של הפרויקט האחרון שלה, הדרמה המחוספסת "למה עזבתני" שביימה הדר מורג. לא, היא לא מככבת בו, אבל מדובר בסרט העלילתי הראשון באורך מלא שהיא הפיקה ביחד עם הלל רוזמן, שותפה לחברת קסיס סרטים. אכן סיבה למסיבה (הסרט הראשון שהפיקו היה "איה" בן 40 הדקות של מיכל ברזיס ועודד בן-נון שהופץ מסחרית בארץ ונמנה על מועמדי האוסקר לסרט הקצר אשתקד).
בראיון מיוחד ל-ynet, אבקסיס בת ה-48 מספרת שמתוך העמדה החדשה שלה, היא מביאה את עצמה - כמו בהתחלה. "אני בקולנוע יותר מ-22 שנים", היא מזכירה למי ששכח, "בית הספר שלי ארוך ומתמשך מימיי כשחקנית וכמתבוננת על כל התהליך. לא הגעתי מלימודים או מאקדמיה. תהליכי ההתפתחות שלי הם כמו הליכה בשבילים במקומות הכי פראיים ולמצוא ולבנות לך בית. כך נבנתה הזהות שלי".
דרכה מעולם לא היתה שגרתית. היא איבדה את אביה בגיל עשר כאשר נהרג בתאונת דרכים. מאז סייעה לאמה, הזמרת ריימונד אבקסיס, בטיפול באחיה שהיה בן חודש ובסבתא רבתה. אל המשחק התגלגלה לא במתכוון, אך כיום מאחוריה רשימה ארוכה של סרטים בארץ ובצרפת, וגם תפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון. רק בשנתיים האחרונות רשמה הופעות ב"לצוד פילים" של רשף לוי, "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס, "עתלית" של שיראל עמיתי ולאחרונה אף הגיחה שוב בשירות גיתאי כמראיינת של שמעון פרס ב"רבין, היום האחרון".
מול הבחירות שלה כשחקנית, עומדות ההחלטות שהיא נדרשת לקבל כמפיקה - ואלו כבדות יותר, לעתים אף נועזות כמו במקרה של "למה עזבתני", שאינו סרט פשוט לצפייה. "כבר בעמוד השלישי של התסריט הרגשתי שהגיעה אליי יצירת אמנות", היא אומרת, "הסרט מהדהד הרבה מהאני המאמין שלי, החברתי". אבקסיס מספרת כי התרשמה מסרטה הקצר של מורג "שתיקה" ומהדרך בה היא "מעתיקה את עוצמות הכתיבה שלה למסך".
הפרויקט המשותף של אבקסיס ומורג הוא עוד סימן למגמת שיפור לנוכחות ההולכת וגוברת של נשים בתעשיית הקולנוע בארץ. עם זאת, היוצרות פועלות בעולם שמנוהל על ידי גברים. מורג כתבה וביימה סרט על וגברים, ובהשתתפותם - זאת אולי בניגוד לציפיה מבמאיות, במיוחד בתחילת דרכן, ליצור "סרט נשי". על כך אומרת אבקסיס ש"נשיות לעד היא גברית ונשית". היא אף קושרת בין חווית הכיבוש האישי לזה הפוליטי. "אישה ברגע שיש לה את אותו כוח יוצר חיים הוא מכיל גם גבריות, זה מה שגברים מאוד פוחדים ממנו בנשים. עניין הכיבוש הוא עניין גברי, לכבוש אדמה כהקבלה לכיבוש האישה".
"למה עזבתני" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה היוקרתי וזכה בפרס לסרט ביכורים בפסטיבל חיפה. הוא מאתגר בצורה וגם בתוכן, כמעט נטול דיבורים. למכונות יש קול שנשמע, ולאנשים פחות. הגיבור מוחמד (מוחמד דעאס), צעיר ערבי ישראלי דחוי, נע לפי קצב קשה ואכזרי בשולי החברה. הוא נכרך בדמותו של גורביץ (יובל גורביץ'), ישראלי בג'קט עור ואופנוע, שמתפרנס מהשחזת סכינים. השתלשלות העניינים המטאפורית מציגה קושי וכאב גדול ביחסים שבין חזק לחלש, ואיך מי שנמצאים במרכז כלכלית, חברתית ותרבותית תופסים את מי שקל להתעלם ממנו.
את מסע ההתבגרות יוצא הדופן הזה קולט במצלמתו שארק דה מיו, עליו אומרת אבקסיס ש"הפך להיות שותף ליצירת השלם". ובאופן אישי היא מודה שייחודו של הפרויקט היה זה שמשך אותה להפיק אותו: "זה סרט קשה, וכשהבינו לאן הדר לוקחת את זה ואיך היא לא מתקפלת, היה חשוב לי שהיא תבטא את עצמה. היא מראה את השולי והדחוי בחברה, שאנחנו לא רוצים לראות, שאנחנו בורחים ממנו בגלל שהמבנה הנפשי שלנו כחברה בעייתי".
שני השחקנים הראשיים הם לא שחקנים מקצועיים, ובחייהם עוסקים בעבודות כמעט זהות לאלו שהם מבצעים בסרט. גורביץ' הוא משחיז סכינים ומוחמד שוטף כלים במסעדות ביפו. אבקסיס מספרת שהסרט צולם בעשרים ימים אינטנסיביים לצד "החולדות, בביבים של דרום תל אביב. הביבים הם המוזיקה של הסרט, שהיא הדבר האמיתי שבו, כי על מה מדברים אנשים שחיים בשוליים?".
הפגישה הראשונה שלה עם הנער דעאס היתה בחומוסייה שבה עבד, והיתה מלווה בחוויה קצת חמוצה. "המנהל שמח לקראתי עד ששאל את מי באתי לראות. וכשעניתי, הוא לא הבין. 'את הכלומניק הזה? הוא לא מדבר אפילו', אמר. זה אמיתי, וזה יכול להיות מוחמד, וזה יכול להיות משה", היא מספרת ומדגישה שהתחתית הכלכלית לא מבדילה בין דת וגזע: "אנשים בשוליים נשארים שם כי אנחנו לא רואים אותם. אנחנו מפחדים להידבק כי זה נתפס כמחלה להיות בביבים. אם אתה נותן יד אולי זה ידבק גם בך".
במהלך הראיון נזכרת המציאות היומיומית המתוחה, כולל ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה". אבקסיס מעלה את הנושא בדאגה כנה: "אני חושבת על זה, ואני מנסה לשמור על אופטימיות אבל הפחד הכי גדול הוא שהרקמה הפנימית שלנו תיפגע - ופה אני חושבת שזה מתחיל לקרות. תרבות ואמנות הן החופש, חברה נמדדת על פי המילה הזו, אמן (כמו התפילה) והאמנות שלה, ככה אני רואה את זה, חופש הביטוי העמוק הוא המכנה המשותף שלנו.
"לשים מסך ברזל ולומר שזה טוב וזה לא טוב, זה הזלזול הכי גדול באדם. זה לא לאפשר לנוער להכיר מציאות אחרת ולכבד אותה, כאילו שהיא לא קיימת. זה מסר קשה מאוד, ואני לא רוצה לחשוב עם מה הוא מתכתב. זה כמו לומר בהגזמה שיוציאו את התנ"ך מתוכנית הלימודים כי יש בו אונס, בגידות ורצח. מילא לא לקרוא את הספר, אבל מה שקורה היום הוא ההשתקפות הכי ברורה של הפחדים שלנו. במראה הזו אנחנו לא נראים טוב, ולא בונים עתיד שנוכל להתקיים בו, וזה נורא מפחיד".
גם "למה עזבתני" משקף את הפחדים שלנו, ומציב מראה עכורה על החברה הישראלית. הבכורה החגיגית של הסרט התקיימה מיד לאחר הפיגוע בתל אביב, והביאה עוד תזכורת מן המציאות ליוצרים וגם לשחקן מוחמד דעאס. עם זאת אבקסיס מבהירה כי "זה לא סרט פוליטי. הוא לא מטיף או חד צדדי, זו אמנות והיא לעד לא פוליטית בעיניי, היא משוחררת מהדברים האלה".
אבל יש מי שיראו אותו ככזה.
"ברגע שאומרים ערבי ויהודי זה ישר הופך להיות פוליטי. אם יש לי חבר או חברה ערבייה ואני אומרת שאני מכבדת את התרבות הזו - זו ישר נהיית הצהרה פוליטית. הכל מתחלק לימין ושמאל, ישר מחפשים איפה לשפוך שנאה וביקורת. אבל לא, זה פשוט סרט על המציאות שלנו. חמישית מהאוכלוסייה היא ערבית ואי אפשר להתעלם מזה. מי שבונה את הבניינים, שוטף את הכלים ומגיש לנו את החומוס בדרום תל אביב הם ערבים".
חושבת שסרטים משפיעים על החשיבה שלנו?
"אם לא, לא הייתי עושה סרטים. רציתי להפיק כי האמנתי שיגיעו אליי מי שלא היה להם פשוט להרים את ההפקה, במיוחד בסרטים ראשונים, אם התסריט יוצא דופן. גם אם רואים אותו רק מאה איש, ומתוכם הוא השפיע על שלושה, ופתאום הם רגישים יותר לאחר - צריך אדם אחד שיוצא לפעולה וסוחף אחריו. ברור שחשוב שיראו את הסרט, אבל הפוטנציאל המסחרי הוא לא משהו שמוביל אותי".
את מרגישה שכמפיקה את מצליחה להוביל שינוי?
"אני לא חושבת על זה ככה, אני פשוט בתנועה. להיות בתנועה שמיטיבה לא רק איתך אלא עם האחר, שרואה אותו, זה כבר שינוי. זה שהסרט של הדר, פיצ'ר ראשון שלי כמפיקה של אישה שמתעסקת בתכנים וברבדים האלה, עורר שיח והתקבל לפסטיבל ונציה - ואולי עכשיו עוד מפיקות וכותבות רוצות ורואות שגם הסיפורים שלהן רלוונטיים - זה השינוי".
אבקסיס מוצאת חיבור בין ההוויה שלה לאופן שבו היא עובדת: "עוד טרום היותי שחקנית רציתי שיראו אותי ויראו בי דברים
נוספים ולא רק חד ממדיות לגביי ולגבי הדימוי שלי. היה לי חשוב שלא יתנהגו ככה כלפי, וכשחקנית אני רוצה חופש, משהו לא פשוט בין במאי ושחקן. וכך אני מתנהלת כלפי היוצרות והיוצרים בעולם ההפקה".
אבקסיס פועלת לא רק בתחום העשייה הקולנועית. היא גם נשיאת פורום נשות העסקים של עמותת רוח נשית - שתומכת בנשים נפגעות אלימות ועוזרת להן לצמוח כלכלית. היא משמשת בעצמה מנטורית לארבע נשים. התפקיד הזה בחיים מזכיר, ולו במעט, את התפקיד ששיחקה ב"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה - שפעילה גם היא בעמותה. ולצד כל הפעילויות שלה, היא גם אמא לשני בנים, מורי ואריאל.
"אני בוחרת לפי מה שחשוב לי להדגיש לילדים שלי", היא אומרת, "אני רואה אלו שאלות הם שואלים, ואיך הם שותפים לדרך שלי. הם מטאפורה למקום שאני חיה בו, וצריך לקחת אחריות על מה שקורה פה. אני לא מוציאה את עצמי מן הכלל. מה שאני מעדיפה להיות עיוורת לגביו ולחשוב רק על הנוחות שלי מגיע בסוף בהפוכה. את לא יכולה להיות על אוניית מלחמה ולהתנהל כאילו שאת על ספינת האהבה".
תחושת המשפחתיות והצורך לחנך למציאות טובה יותר, ניכרים בדבריה: "אנחנו חיים בתקופה שבה צריך להעיר את המקומות הכי חשוכים. אבל לחשיכה שאני מתכוונת אליה צריך להכניס איפוק, חמלה וסובלנות כלפי עצמנו. אלו האחים והאחיות שלי, והיום אני כבר לא במקום להעביר ביקורת. אני אישה ואני מזרחית וזה חלק ממי שאני, וחלק ממה שאני וממה שאני בוחרת להדגיש. היום אני לוקחת אחריות, אני לא יכולה גם אם אני רוצה לעשות סרט או תפקיד מנימוק של אגו בלבד. אני לא במקום הזה כבר".
ומהצד השני של חיי המשפחה, אבקסיס צופה גם לאמה ריימונד. למעשה, בעת פרסום ראיון זה היא כבר נמצאת במרוקו, שם היא עמלה על הפקה שנוגעת לה אישית. "כבר שנתיים אני עושה סרט על אמא שלי, על המוזיקה שלה", היא חושפת, "מצד אחד יצירה היא משהו שגדול עליי, אבל באופן טבעי הוצאתי מצלמה בהופעה שלה. הסרט עליה מגיע ממקום אישי עמוק, שיקוף של מונולוג ארוך שנים עם המוזיקה שלה".
