"הכל אבוד": טל פרידמן עושה את זה לבד
הביקורת העצמית נראית בעיקר כמו מנגנון הגנה, האורחים לא תמיד עובדים, אבל טוב שטל פרידמן חזר לטלוויזיה שלנו עם תוכנית הלייט-נייט החדשה והפרועה שלו "הכל אבוד". היא מרגישה אמנם ניסיונית ולא מבושלת מספיק, אבל זה לא נגמר עד שהגברת השמנה - או הקומיקאי שמחקה אותה - שרים
חתרני הטל פרידמן הזה, אין מה להגיד. באמת, הרעיון של לנבא את דבר המבקרים על "הכל אבוד", התכנית הלא ממש לייט-נייט החדשה שלו, ולרוקן מבעוד מועד מתכנן אמירות כמו "מיותר", "חסר אמירה" או "כתובה רע ומשוחקת רע", כמעט והפגין מודעות עצמית נדירה בפריים-טיים של היום.
כי בסופו של דבר גם פרידמן, אדם לא טיפש, הבין שיש מי שיחכו לו בפינה עם מקלדות שלופות ועטים מושחזים. וכמו הילד השמן שמקהה את הפגיעה בו על ידי פירוק התחמושת על עצמו עוד לפני שזו מופנית כלפיו, גם הוא דאג לספר לכם על נטייתו לשוב ולהשתמש בשטיקים מוכרים מימיו ב"ארץ נהדרת". כן, אותה מדורת שבט שעזב "בשביל התכנית הזו", כדבריו.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
יישר כוח: "שטיסל" סיימה עונה מצוינת
"ים דמויות לפנתיאון" הוא אמר שם, ומיהר להצביע על מה שהוא האמין שייתפס כמגרעות של "הכל אבוד" - חיבתו לגילום ממוחזר של דמויות נשים וולגריות שמשתמשות ב-ח' ו-ע' גרוניות. מודעות עצמית היא דבר נהדר, ברוב הזמן, אלא שבמקרה הזה נדמה שפרידמן קצת פספס בדרך בה הוא משתמש בתחמושת הביקורת. שכן דווקא אותן נשים וולגריות מוכרות, שהפציעו במערכונים שבין האירוחים באולפן, היוו את הצדדים החזקים בתכנית הלילה החדשה שלו.
כמעט קל מדי להיכנס חזיתית בתכנית בכורה של לייט-נייט - פורמט, שהולך, מתגבש ותופס צורה ככל שהוא מתקדם. הנה, תראו: מונולוג הפתיחה רצוף בדיחות קרש, וגם תפאורת האולפן די איומה עם כל האדום הזה, שמשווה לכל העסק תחושה של ראיון על גבי לבה לוהטת.
החיבור בין יציאות תמוהות נוסח "פטמות דוב" לבין שאגות הקהל שבאות אחריהן נתפר בגסות, וגם דמות הסבתא השואפת להיות כוכבת רשת לא לחלוטין משויפת או מובנת. זה לא היה קשה בכלל למצוא את הפגמים, אפילו לא צריך לחפש אותם היטב. לעזאזל, "הכל אבוד" משודרת מול "אבודים" בערוץ השני, והשם שלה דומה מדי ל"הכל הולך" האיומה, בה הוא לקח חלק ממש לאחרונה.
אבל זה לא שהכל אבוד ל"הכל אבוד", אפילו רחוק מכך. בין קטעי האירוח המשתנים ברמתם באולפן, נשזרו בתבונה כאמור מערכונים משעשעים, חלקם אפילו נושאים עמם פוטנציאל קאלט - הבולט מביניהם הוא כנראה זה שמציג את דמותה הפסיכוטית של מיכל צפיר. ל"מאושרת" יש סיכוי לא רע לתפוס כמטבע לשון, וגם אמה של סתיו שפיר היתה כתובה היטב ומדויקת. במיוחד ברגעים בהם מנתה את שלל המסלולים שבתה לא סיימה - כולל העונה שנייה של "בלש אמיתי" שבאמת מעטים צלחו.
פרידמן, כמו שאנחנו יודעים עוד מימיו הרחוקים ב"טל ומשה", הוא קומיקאי וחקיין גדול. זה לא חדש. טבילת האש האמיתית שלו לא היתה ניסיון לגרום לצופיו לצחוק - לעתים אפילו בקול רם, אלא לעמוד במלאכת ההובלה של תכנית שלמה במשך למעלה משעה. ובגזרה הזו יש לו עוד כברת דרך לעבור - בעיקר כי הוא לווה בשני העשורים האחרונים בשותף באייל קיציס, סטרייט-מן שאיזן את הטירוף הפרידמני המוכר והאהוב. אולי את תפקיד המרסן כאן אמור למלא דב נבון (תוספת מבורכת, יש לציין. התגעגענו), אבל בשלב זה של הדינימיקה המתעצבת בין השניים - גם הקריצה לימיהם המשותפים ב"ארץ נהדרת" - לא לחלוטין עושה את העבודה.
על איכות האורחים אין באמת תלונות, שכן מוני מושונוב הוא משתתף מבורך ומצוין בכל פרויקט שהוא לוקח בו חלק, ואם לארח פוליטיקאי, אז עדיף את סתיו שפיר מאשר את רוב העסקנים הפוליטיים המביכים שמאכלסים את כנסת ישראל. השאלה מה עושים עם אותם אורחים, ובמקרה הזה לפעמים זה עבד ולעתים רבות מדי הרגיש מאולץ.
את קונספט המנחה החובר לאורחים לנאמבר מוזיקלי אנחנו מכירים עוד מימי "לילה גוב", והיום מהמקבילה האמריקאית של ג'ימי פאלון. אבל במקרים הללו מדובר בשני מנחים מוזיקליים במיוחד (פאלון, גם אם אינו מוזיקאי בהגדרה, ניחן ביכולת חיקוי נדירה). פרידמן דווקא נופל להגדרה "מוזיקאי", אבל זמר הוא לא. יחד עם יכולות השירה המוגבלות של חברת הכנסת שפיר, גם קונספט חביב כמו "שירת הטוקבק" קיבל ביצוע פושר.
מילה טובה חייבים להגיד על מתן בלומנבלט, שחנך את פינת הסטנד-אפ בה מעניק פרידמן הזדמנות לקומיקאים צעירים להרים בפריים-טיים, קצת בדומה למה שעשה פעם דודו טופז.
בכך מצטרף פרידמן לטרנד המבורך של הקולגות אסף הראל וגורי אלפי, שמציגים את דור ההמשך של המצחיקנים הטלוויזיוניים - שלמעשה נולדו ברשת. במקרה של בלומנבלט, הקטעים אמנם דורשים שיוף קל, אבל לחלוטין עושים את העבודה. כמו למשל בליין ה"ניצול שואה-מכחיש שואה" המצוין.
לא צריך לשפוט את "הכל אבוד" מהר מדי. בשלב זה היא מרגישה אמנם ניסיונית ולא מבושלת מספיק, אבל היא ראויה לכמה שבועות של חסד. בכל מקרה, טוב שהיא שם, מצטרפת לגל תכניות אירוח טריות ופרועות שפוקד את זכינייתינו, ומניח בצד קצת את כל הריאליטי הזה שמסרב לשחרר את נעילת הפיט-בול שהוא מחזיק בה את הפריים-טיים הישראלי כבר כמעט 13 שנה. יש לה לא מעט מחלות ילדות לנער מעצמה, אבל יש שם גם קסם מעבר לבדיחות העבשות של הפתיחה, וחסד הנעורים נשמר לפרידמן מסיבה מוצדקת לרוב.
את השורה האחרונה כאן הם לבטח כבר חישבו בעצמם, סביר להניח שדמיינו משחק מילים או התחכמות על חשבון "הכל אבוד", שם שקצת דורש זאת. אז לא. לא הכל אבוד, אפילו רחוק מכך. עם קצת שיוף, יותר הידוק ופחות בדיחות שמקשרות בין מחבלים, אוננות, להקות עבר ונשיאים לשעבר מקשישים - יהיה אפשר אפילו להגיד אפילו שהכל הולך.
