303 ו-304: "כל חיי הרגשתי שאחי קורא לי"
75 שנה ניסתה מרים בית-תלמי לפענח מה עלה בגורל אחיה הבכור, שהוברח איתה לאנגליה מציפורני הנאצים. היא צולמה עם המספר 303, הוא עם 304. הצטרפנו אליה למסע החיפושים שהסתיים במפגש מרגש ובקדיש על הקבר
שתי תמונות קטנות של ילדים: באחת ילדה בת ארבע אוחזת שלט עם המספר 303, ובשנייה ילד בן 12 אוחז את המספר 304. בראשונה: מרים בית־תלמי (במקור שפירו) מביטה בהבעה ילדותית תמימה אל המצלמה. בשנייה: אחיה הגדול אוטו שפירו, שהופרד ממנה בילדותם ונפטר במנזר באנגליה אחרי שהוברח מגרמניה הנאצית מיד לאחר ליל הבדולח.
התמונות הללו נמצאו לפני כמה חודשים במוזיאון השואה באמסטרדם, אחרי שנים של ניסיונות מצד מרים להתחקות אחר עדויות ומסמכים הנוגעים לבני משפחתה שנרצחו על ידי הנאצים. הן צולמו ככל הנראה לאחר שהאחים הוברחו מגרמניה ב"קינדרטרנספורט" – משלוחי ההצלה שבמסגרתם הועברו אלפי ילדים יהודים מגרמניה לבריטניה – והוריהם נרצחו. כעת היא מתבוננת בתמונות הללו בעיניים עצובות. התמונה הזאת של אחיה היא הזיכרון האחרון שנותר ממנו.
כמעט 75 שנים חלפו מאז. מרים, בת 81, עומדת כעת בבית עלמין יהודי עתיק בפרברי לונדון, בעיניים לחות, לצדה שתי בנותיה, ומתייחדת לראשונה עם זכר אחיה. המסע הארוך תם. "הרגשתי אותו קורא לי כל חיי ועכשיו סגרתי מעגל", היא אומרת. "התחושה הזו שהוא נקבר לבד, ילד כל כך צעיר, בלי משפחה, לא נתנה לי מנוחה".
הנסיעה הזאת סגרה עבור מרים מעגל נוסף, כשהיא פגשה שם את ג'ואי פלאקס, בן למשפחה יהודית מאנגליה שאירחה את מרים עד שהגיעה לגיל 17 ועלתה לישראל. היה זה מפגש ראשון בין השניים מאז, 64 שנים לאחר שנפרדו. "לפני שנפטרה, אימא של ג'ואי אמרה לו, 'אל תשכח את ליטל מרים, מרים הקטנה, ככה היו מכנים אותי האנשים שהצילו אותי. הוא באמת לא שכח אותי".
"הסתתרנו מתחת למיטה"
מרים, תושבת קיבוץ זיקים, אלמנה, נולדה במערב גרמניה ליעקב ורייזל'ה שפירו ז"ל, אחות לעידית ולאוטו. הם גרו בבית קטן, בעוני, אבל לפחות בביתם חוו ילדות מאושרת. היא הייתה אז רק בת שלוש, ומעט זיכרונות נותרו לה מהתקופה ההיא. "אני זוכרת פעם אחת שאבא לקח אותי לשוק היהודי והושיב אותי על הכתפיים. בזיכרון שלי, היו סביבי הרבה אנשים עם מגפיים שחורים", היא אומרת. "ואז הגיע ליל הבדולח, שבמהלכו הסתתרנו בחדר של ההורים ולא דיברנו. אני גם זוכרת את היום שהנאצים הגיעו: הם שברו את הדלת ועלו מיד למעלה. ראיתי רק את המגפיים שלהם, כי שלושתנו הסתתרנו מתחת למיטה".
ההורים של מרים נלקחו לגטו לודז' בפולין, ועל פי המסמכים שקיבלה אבא שלה הועבר לאושוויץ ולאחר מכן לדכאו. "ככל הידוע לי אבא עבד כאסיר בחפירת שוחות שנועדו להסתיר טנקים ומטוסים, ונפטר שם", היא אומרת. "במסמכים כתוב ש'יעקב שפירו עזב את המחנה. הסיבה: מוות'. הוא נרצח שלושה שבועות לפני ששחררו את דכאו. אימא שלי ככל הנראה נרצחה ונעלמה בגטו לודז'".
מרים ואחיה הועברו מיד לאחר ליל הבדולח להולנד ומשם לאנגליה. היא עצמה הגיע לעיר לים, לא רחוק ממנצ'סטר, ונשארה שם בבית ילדים. "חוויתי שם ימים של בכי", היא אומרת, "אבל לאט־לאט שכחתי שהיו לי הורים. מצד אחד הייתי אומללה, ומצד שני הייתי בחיים. הסתגלתי. שכחתי אותם והבנתי שאני לבד. הימים שהילדים היו נוסעים הביתה היו הכי קשים. לכולם היה לאן ללכת ולי לא".
מי שהציל אותה מהבדידות היו בני משפחת פלאקס, שפגשו אותה בבית הילדים, וכשהבינו שהיא לבדה הם החלו לארח אותה מעת לעת, בסופי שבוע ובחופשים. "ג'ואי ואחותו היו איתי בבית הילדים, אחרי שפינו אותם מהעיר בגלל ההפצצות", היא אומרת. "ההורים שלהם הגיעו פעם בשבוע לביקורים, וכשאימא שלו ראתה שאני בוכה היא חיבקה אותי, נתנה לי עוגה והתחילה להזמין אותי בחגים ובסופי שבוע. היינו בקשר זמן רב אבל כשעליתי לישראל הקשר ניתק".
מרים עלתה לישראל בשנת 1955, במסגרת הגרעין של השומר הצעיר. על מותו של אחיה נודע לה כשהייתה בבית הילדים. "הוא נפטר כשהייתי בת שמונה", היא נזכרת. "הגיעו ובישרו לי שהוא נפטר אבל לא ממש הבנתי במה מדובר. הייתי בסך הכול ילדה".
במשך שנים חיפשה ואספה מרים חומרים על משפחתה, בעיקר על הוריה שנעלמו אחרי שהצליחו להעלות את הילדים על הרכבות אל החופש. "את התמונה שלי ושל אוטו קיבלתי מהמוזיאון באמסטרדם בדיוק ביום הולדת 80", היא אומרת. "כשקיבלתי את התמונה פשוט בכיתי. הוא ממש דומה לאחותי, עידית. יש לי גם תמונה אחת של אבי וזה הכול. חייתי בתחושה שאני לבד, שאין לי משפחה. אחרי שקראתי את המסמכים על הוריי ואחי התמוטטתי. לא יכולתי לזוז. אחרי כל כך הרבה שנים כאילו גיליתי את המשפחה מחדש. הצלחתי לגלות לאן הוריי נלקחו, אבל את אחי עדיין לא מצאתי".
החיפוש המעשי אחר הקבר החל לגמרי במקרה. "ישבתי יום אחד במסעדה יפנית עם הנכדה שלי", היא אומרת. "פתאום קיבלתי טלפון מדוד שמגר מרחובות, יליד מנצ'סטר שמכיר היטב את הקהילה באנגליה ויחד עם אשתו יהודית סייע לי המון בתהליך. מיד כשעניתי הוא אמר, 'מרים, מצאנו את הקבר של אחיך'. באותו רגע לא יכולתי להוציא מילה. לא ממש הבנתי איך מצאו אותו בלונדון ולמה דווקא שם, וכמובן שזה לא עזב אותי. לא ישנתי כל הלילה וחשבתי על אחותי, שנפטרה לפני יותר מ־20 שנה וכל כך רציתי לחלוק איתה את הבשורה. בזמנו אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשמוע יותר על השואה, כי המחשבות על העבר לא תמיד מביאות אותי למקום טוב. אבל התמונות שקיבלתי מהמוזיאון נתנו לי כוחות. פתאום התמונה המשפחתית הושלמה. היו לי אבא ואימא, אח ואחות. הם כולם אינם ורק אני נותרתי לספר את הסיפור לדורות הבאים".
את המסמכים על קבורת אחיה היא קיבלה מחברה של אחותו של שמגר, בזכות לורנה קיי, יו"ר ארגון הגנאולוגיה באנגליה. "היא שלחה לי את תעודת הפטירה", היא מספרת. "הוא היה במנזר מחוץ ללונדון, ונכתב שם בן כמה הוא היה, ממה הוא נפטר ואיפה הקבר. הופיעו שם התאריך ואפילו חתימה וחשבונית של הקברן. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עשה במנזר. אחר כך התברר לי שזה היה גם בית ספר לילדים יתומים וחולים, ושם הוא למד".
"הזכות לסגור מעגל"
אנחנו עומדים בתוך בית העלמין היהודי East Ham Jewish Cemetery, בפרבר לונדוני. מסביב קברים מלפני עשרות שנים, חלקם של ילדים קטנים, פליטים מהשואה שלא שרדו. שורות־שורות של קברים, חלקם שקעו באדמה או נדדו. שדרה של לוחות בטון, ללא שמות. בדיוק כך נראה במשך שנים רבות ועד לפני שבועות אחדים גם קבר מספר 814. מתחת למספר נקבר אוטו שפירו.
"כל הזמן היה חשוב לי לראות את הקבר", היא אומרת. "התחושה שאין מצבה לא עשתה לי טוב. למרות שאני חילונית, יש דברים – כמו לומר קדיש – שמאוד חשובים לי. חשבתי על אחי אוטו, הילד החולה כל כך ובודד, שנקבר בלי משפחתו. אני חושבת כל הזמן על הילדים ועל הנכדים שלי. איך כולנו אהובים ואוהבים. והוא היה לבד, מת לבד, בקבר בלי שם. זה נורא".
ברגע האחרון הגיע לבית העלמין גם ג'ואי. הוא שמע שמרים מגיעה ללונדון ולא ויתר על ההזדמנות לפגוש אותה אחרי עשרות שנים. במשך דקות ארוכות הם התחבקו וג'ואי סיפר למרים כיצד אמו הגוססת ביקשה ממנו לחפש ולפגוש אותה. "אימא שלו הייתה אישה מיוחדת שכל הזמן אימצה ילדים פליטים", היא אומרת. "ג'ואי סיפר לי שהוא היה הולך לישון בערב, וכשהתעורר בבוקר ישן לצדו בחדר ילד שהוא לא מכיר".
ללונדון היא נסעה עם שתי בנותיה, יפעת והדר, כשהמצבה על קברו של אוטו הושלמה. היא הוציאה מתיקה ארבעה חלוקי נחל שהביאה מישראל, והניחה על המצבה. "ניתנה לי הזכות לסגור מעגל ולהספיד בעצם את כל המשפחה", היא אומרת. "זאת זכות שמעט מאוד ניצולי שואה קיבלו, ולכן אני אומרת תודה כך".
בתה, יפעת אופשטיין (45), יצאה מבית העלמין שבו קבור הדוד שמעולם לא הכירה, והתרגשות אחזה בה. "אני מלווה את אימא כבר שנים בחקר ההיסטוריה המשפחתית", היא אומרת. "תמיד רצינו לדעת מה מסתתר מאחורי המשפחה שלה. עכשיו הייתי צריכה לחבר את כל פיסות המידע שאספתי עד שכל הרגשות התחברו. באופן אישי, כל הילדות שלי לוותה בחלומות על הסבא והסבתא והדודים באים לבקר, ועכשיו המעגל נסגר". והדר מגן (51), בתה הגדולה, סיכמה: "אימא היא שומרת הזיכרון של המשפחה. היה לנו חלל גדול, ועכשיו אנחנו יודעים מי היה עם אוטו. חוויתי רגשות בעוצמה שלא ידעתי שקיימת. כבת לניצולי שואה, למדתי לסגור את הרגשות כדי לא להיות חשופה לכאב. רק פעמים בודדות הרשיתי לרגשות לחדור, וכך היה הפעם".
לפנייה לכתב/ת 
