סלפי, אגמים וטבע מדהים: 3 שבועות במיאנמר ולאוס. חלק ראשון
טיול שמתחיל בנפילת טלפון לאסלה יכול רק להשתפר. הצלם יריב כץ ובתו איילת יצאו לשלושה שבועות של טיול פראי במיאנמר ולאוס. בחלק הראשון אתם מוזמנים לחוות איתם את הנופים המדהימים, החוויה הסלולרית המעט משונה והיום יום שנראה קצת כמו משימה ב"הישרדות"
"מה אתם אוהבים?", שאל אותי אודי, מדריך למזרח הרחוק, בפגישת יעוץ כמה שבועות אחרי שהזמנתי כרטיסי טיסה לבנגקוק. "אטרקציות, ים, טבע, קניות", עניתי. "אז סעו לווייאטנם, מה יש לכם לחפש במיאנמר?", הוא אמר.חודש מאוחר יותר אנחנו נוחתים בבנגקוק. עוד שעתיים טיסת המשך ליאנגון במיאנמר, איילת נכנסת לשירותים ומפילה את האייפון לאסלה. הטיול שלנו מתחיל.
יאנגון
יוצאים משדה התעופה ואני מנסה להיכנס למונית מהדלת הקדמית הימנית - ומוצא עצמי בכסא הנהג. ב-1974 החליט השלטון הצבאי במיאנמר להפוך את כיוון הנסיעה מצד שמאל לצד ימין, אבל את רוב המכוניות ממשיכים לייבא (משומשות בד"כ) עם הגה בצד ימין, אולי זו הסיבה שתיירים לא מורשים לנהוג בעצמם ברכב במיאנמר אלא רק לשכור רכב עם נהג.
נשמע יקר? לא במיאנמר. תמורת 15 דולר לחצי יום, שמח נהג המונית לקחת אותנו למחרת לסיור בעיר. את הסיור התחלנו בפגודה מצופת הזהב שוודאגון. את העלייה הארוכה מהחניון אפשר לעשות על גבי מדרגות נעות שחסכו ממני את המבוכה של טיפוס ארוך במדרגות כשאני נאלץ ללבוש שמלה - לונגי, הלבוש הרגיל של כל הגברים במיאנמר, שהשאיל לי נהג המונית כדי לכסות את מכנסי הקצרים. גם המראה שלי בשמלה לא הצליח להצחיק את איילת שהייתה שרויה באבל על האייפון שלה. אבל משהו מפתיע עמד לשנות את המצב.
במעלה המדרגות הנעות מצאנו את עצמנו בכיכר גדולה מלאה במאות פסלים צבעוניים של בודהה וביניהם מאות בודהיסטים בורמזים בתלבושות מסורתיות בעיצומו של טקס עליה לרגל שמתרחש כאן כל יום. 52 מיליון בורמזים חיים במיאנמר ורובם בודהיסטים שנוהגים לפקוד את האתרים הקדושים הרבים בכל הזדמנות,לתפילה ולא פחות חשוב לצילום סלפי ולהפתעתנו הרבה, פעם אחר פעם, פנו לאיילת נערות צעירות בעיקר, ובקשו להצטלם איתה. תשומת הלב הגדולה לה זכתה החמיאה לה ושיפרה מאוד את סיכויי ההישרדות שלנו בטיול המשותף.
מהפגודה המשכנו בסיור רגלי במרכז העיר ובין המבנים הקולוניאלים המתפוררים, על המדרכות ישובים על כסאות פלסטיק נמוכים מאות מתושבי יאנגון מתחילים את היום בארוחת בוקר שנראתה כמו אורז עם תוספות. אנחנו העדפנו לפתוח את החלק הקולינרי בטיול בקפה ועוגה במסעדת בית המלון המפואר Strand, שריד ויקטוריאני מתקופת של השלטון הבריטי. כחלק מהשירות האורחים במלון יכולים להזמין משרת אישי. נהג המונית נשאר בחוץ ולא הסכים בשום פנים ואופן להצטרף אלינו לקפה.
בדרך לשדה התעופה איילת החליטה לנסות להדליק את האייפון ובנס חנוכה קטן משלנו הוא נדלק ומיד זכה בכרטיס סים מקומי ואני חזרתי לנשום באופן סדיר. קצת יותר משעה טיסה ואנחנו בעיר Heho.
בהמלצת אודי את "שירותי הקרקע" - רכב עם נהג ומדריך שחיכו לנו בשדה התעופה הזמנתי מראש דרך הסוכנות המקומית Soe Moe שגם עזרה בתכנון המסלול ובלעדיה לא יודע אם היינו מגיעים לפסטיבל הבלונים הפורחים שנערך מידי שנה בעיר Taunggy וידוע, כך קראתי ב"לונלי פלאנט", כאירוע מסוכן שמדי שנה גובה קורבנות מהתרסקות הבלונים הפורחים העצומים לתוך הקהל.
בחשש מתוח הצלחנו להגיע למתחם הפסטיבל יחד עם מאות אלפי חוגגים מקומיים שהצטופפו בין דוכני המזון, מתקני הלונה פארק ,במות ההופעות החיות, או ישבו על הרצפה וחיכו לאטרקציה המרכזית - תחרות הפרחת בלונים פורחים ענקיים.
לאחר שהמדריך בדק את כיוון הרוח בחרנו לצפות בבלונים מקרוב בגבנו לכיוון הרוח בתקווה שהבלונים הפורחים לא יפלו עלינו. הבלונים הענקיים נפרסו, האש בבסיסם הודלקה ואלפי נרות דולקים נתלו בזריזות על דופן הבלונים המתרוממים לאיטם, נישאים עם הרוח וגוררים מופע כתובות אש וזיקוקים. שלושת הבלונים הראשונים המריאו ונעלמו באופק החשוך. הרביעי שנשא כמות מרשימה של זיקוקים שנדלקו מעט נמוך מידי לדעתי, עלה פתאום באש והחל צונח למטה. הבלון התרסק כנראה מחוץ למתחם הפסטיבל משום שמכבי האש והאמבולנסים הרבים שחלפנו על פניהם בדרך חזרה נשארו במקומם ולא מיהרו לשום מקום.
אגם אינלה
אי אפשר שלא להתאהב באגם המדהים הזה. בגובה 800 מטר האוויר מעט ממוזג יותר, צלול יותר, הצבעים רוויים כאלו בתוך גלויה או פרק בסדרה של גידי ואהרוני. השייט בסירות העץ הצרות והארוכות כל כך מהנה ומרגיע שאפילו כשגיליתי ששכחתי את הדרכונים במלון הקודם, לא איבדתי את שלוותי. רעש מנועי הדיזל הישנים החזק הפריע, ובבית המלון שהזמנתי במרכז האגם הונחו על הכרית של כל אורח זוג אטמי אוזניים כדי שאפשר יהיה להמשיך לישון בבוקר גם אחרי הזריחה.
ישנו מצוין. למרות רעש הסירות ובלי הדרכונים. ידעתי שאקבל אותם בחזרה. הבורמזים כל כך ישרים שאם מישהו רץ אחריך ברחוב, כנראה שהוא רוצה להחזיר לך שטר כסף שנפל לך. חצי שעה טיסה ואנחנו ב-Bagan.
באגאן
אחד האתרים הארכיאולוגים המרתקים באסיה. למעלה מאלפיים מקדשים בגדלים וצורות שונות. איך אני עובר בשלום עוד כמה פגודות עם איילת, שאתרים היסטוריים לא מאוד מעניינים אותה (וגם די מיצינו את הז'אנר), אני שואל את עצמי ויודע שבבאגאן אין שום דבר חוץ מעתיקות היסטוריות.
אפשרות אחת היא טיסה בכדור פורח באתר שנחשב לאחד היפים בעולם לטיסות כאלה. הטיסה עולה 340 דולר לאדם ומסתיימת ב-7 בבוקר ואז יש עוד יומיים להעביר. הפתרון נמצא 20 מטר מהכניסה למלון בעיירה החביבה ניו באגאן. "סוכנות" להשכרת קטנועים חשמליים. קטן ב-20 שח ליום וגדול ב-30. לקחתי שניים גדולים אחד לאיילת ואחד לי. לפני שיצאנו המוכר עשה לאיילת טסט כשירות נהיגה בטוסטוס ורץ אחריה לאורך כ-100 מטר עד שהיה מרוצה מהביצועים.
ביקשתי קסדה עבור איילת ונסענו כולם ביחד לביתו כדי שנקבל את הקסדה עם משקף הפלסטיק שנשבר בפעם הראשונה שהקסדה נפלה מגובה של 10 ס"מ בערך. מעניין כמה זה כבר יעלה לי, חשבתי. שניים וחצי דולר אחרי מיקוח באווירה טובה. לא יודע אם דפקו אותי בהתחשב בעובדה שמחיר קסדה חדשה הוא חמישה דולר.
הטיול הרכוב בבאגאן היה אחת החוויות המדהימות בטיול כולו. בכוונה לא לקחתי מדריך ופשוט הלכנו לאיבוד בין המקדשים ובכפר לאורך נהר האיירוואדי. במעגן בבאגאן העתיקה עצרנו והתבוננו שעה ארוכה בקבוצה של נשים פורקות חצץ מסירה בסלים שנשאו על ראשיהן.
המראה של נשים שנאלצות לעבוד בעבודה פיזית כל כך קשה היה עצוב מאוד. מראה שנתקלנו בו גם במקומות אחרים - נשים סוללות כבישים ועובדות בשדות. אולי ככה זה כשהגברים לובשים שמלות.
מנדליי
למנדליי הגענו באוטובוס מבאגן, נסיעה של כחמש שעות שעלתה תשעה דולר לכל אחד. הופתעתי כשנשאלנו לאיזה מלון אנחנו הולכים במנדלי, בטח פיקוח השלטונות חשבתי לעצמי, אבל אז נהג האוטובוס עבר בין כל בתי המלון שמסרו התיירים באוטובוס והוריד כל אחד במלונו. וואלה, חבל שעד עכשיו טסנו לכל מקום, אולי עדיף באוטובוס.
בערב הראשון עשינו "וי" על הפגודות המרכזיות בעיר והתפנינו לחיים עצמם. סיור בסדנאות אריגה, פיסול וחציבת פסלי בודהה משיש ומעץ, ייצור תכשיטים ועיבוד אבנים יקרות, כולם שמחים לארח, להצטלם כמובן בתקווה למכור, ובאמת כיף לקנות ישירות מהיצרנים עצמם ולדעת שהכסף הולך אליהם ולא לסוחרים או מתווכים שבדרך. רמת העבודה גבוהה מאוד והעבודות מקוריות ויפות. הבעיה העיקרית הייתה המזוודה הכבדה הנוספת שסחבתי בהמשך הטיול.
את אחר הצהריים בחרנו לבלות בגן החיות המקומי. כאן המבקרים מוזמנים להאכיל את החיות. ליד כל כלוב עמד דוכן למכירת אוכל המתאים לחיה הקרובה. האוכל לא היה זול והחיות נראו רעבות. להיפופוטמים קנינו קישואים, לזברות גזרים, לקופים ולפיל שקיבל את פני המבקרים בנגינה במפוחית, בננות.
לסיום הביקור במנדליי שכרתי קטנוע בבית המלון ויצאנו לחוויית נהיגה בכאוס של נהיגה בעיר אסייתית גדולה, כשאיילת אחראית על הניווט בעזרת גוגל מפס שעבדה יותר טוב מ-Waze. הפעם זה לא היה דומה לנהיגה בבאגאן. מאות קטנועים מכל הכיוונים, ללא רמזורים וחוקים ברורים. מסתבר שתרבות הנהיגה הישראלית מכינה אותך בכלל לא רע לנהיגה במזרח ומהר מאוד התמזגתי בתנועה.
ללאוס, יעדנו הבא, החלטתי להגיע בנסיעה דרך צפון תאילנד. למרות שלא הצלחתי לברר, לא באינטרנט ואפילו בשגרירות מיאנמר בתל אביב אם מעבר הגבול פתוח, בכל זאת הזמנתי טיסה - כשעה ורבע, ממנדליי לתצ'ילאיק ומיד אחרי הנחיתה מיהרנו למעבר הגבול שנמצא על גשר מעל נחל קטן שמפריד בין תאילנד למיאנמר. המעבר היה מהיר ויעיל למדי ורק סחבנו בעצמנו את המזוודות בהליכה מהצד הבורמזי לתאילנדי.
היה משהו במעבר הגבול הזה שסימל אולי את כל הטיול במיאנמר. הכול עבד לפי התוכנית שאת רובה תכננתי והזמנתי באינטרנט. האנשים היו נחמדים מאוד, גם השוטרים בשדות התעופה ובמעברי הגבול. המשטר הצבאי לא הורגש בשום מקום. אני לא זוכר שראיתי חייל חמוש אחד בכל הטיול. שבועיים בלי טלוויזיה (גם כשהייתה לא היה מה לראות). בלי קניונים ושופינג (חוץ מעבודות יד) בלי המבורגרים ופיצות אבל הרבה אורז וקארי והזדמנות מיוחדת למסע בזמן בארץ ותרבות כל כך שונים ומרתקים.
בחלק הבא: לאוס.
לפנייה לכתב/ת 
