ניסית למכור את המכונית? אתה גנבת אותה
רכבו של יוסי נגנב, אך בחברת הביטוח סירבו לשלם והכינו שלל הסברים לבית המשפט - בניסיון להוכיח שלא מדובר בגניבה רגילה. את השופטת זה לא שכנע, אך למרות זאת היא לא חייבה את חברת הביטוח בריבית עונשית
המיצובישי של יוסף לייכט נגנבה כאשר חנתה מחוץ לשער מושב שדה ורבורג. לייכט הגיש תלונה במשטרה ואף דיווח על הגניבה לחברת הביטוח מנורה בה הייתה המכונית מבוטחת בביטוח מקיף.
כחודש לאחר הגניבה קיבל לייכט הודעה מהמשטרה שהמכונית נמצאה. לייכט ניגש יחד עם נציג מנורה לחניון המשטרה בפתח תקווה. השניים גילו כי המכונית הרוסה לחלוטין.
לייכט חשב לתומו כי תוך זמן קצר יקבל ממנורה המחאה על שווי המכונית. אולם מנורה החרישה. היא לא שלחה המחאה אך גם לא מכתב דחייה מנומק כנדרש על ידי בית המשפט העליון. לייכט המתין והמתין. לבסוף פקעה סבלנותו והוא הגיש תביעה בבית משפט השלום בתל אביב.
המבוטח הזה הוא רמאי, טענה מנורה בכתב הגנתה, הוא ביים את הגניבה. ייאמר מיד, לייכט לא צריך להיעלב מניסיונה של מנורה להכתים את שמו. כך נוהגות חברות הביטוח להטיח כמעט בכל מבוטח שמנסה לממש את זכויותיו.
ה"עובדות" של חברת הביטוח
הבדיחה החבוטה הבאה תסביר מדוע חברות הביטוח עושות זאת: שני שופטים הולכים ברחוב. פתאום ניגש עובר אורח לאחד מהם ואומר לו: אם לא תיתן לי 200 שקל, אני אתבע אותך על זה שהכלב שלך נשך אותי. השופט הוציא מיד שטר של 200 שקל מכיסו ונתן אותו לעובר האורח. מה פתאום נתת לו 200 שקל, שאל השופט השני את חברו, הרי אין לך בכלל כלב? ענה השופט הראשון: אני יודע מה יכול לצאת במשפט?
תביעתו של לייכט הונחה על שולחנה של השופטת חנה קלוגמן. השופטת הבחינה מיד כי בידי מנורה אין ראיות לביום הגניבה. נציגי מנורה הצביעו על ארבע עובדות וביקשו מהשופטת כי תסיק מהן שהמבוטח רמאי.
המשפטנים קוראים לעובדות שכאלה "ראיות נסיבתיות". הנה דוגמא: באחד ממשפטי הביטוח התברר כי הכלב של השכן לא נבח בשעת הפריצה. השופט הסיק מכך שלא הייתה פריצה. נחזור אל השופטת קלוגמן. היא הפשילה שרוולים ודנה בארבע הראיות הנסיבתיות שהיו בפניה אחת לאחת.
העובדה הראשונה הייתה שהמבוטח מסר למנורה מיד לאחר הגניבה שני מפתחות. והנה כאשר המכונית נמצאה על ידי המשטרה היה תקוע במתג ההצתה מפתח שלישי.
השופטת קלוגמן קבעה כי בלי ראיה לכך שהמפתח הנוסף שוכפל תוך כדי מעורבות המבוטח אין בעובדה זו כדי להחשיד את המבוטח. ייתכן שהמפתח שוכפל על ידי הגנב כאשר המכונית שהתה במוסך לשם תיקונים או כאשר הוכנסה לשטיפה. השופטת ביקרה את מנורה קשות על שלא ערכה למפתח בדיקה במעבדה כדי לגלות את דרך השכפול אלא הסתפקה בבדיקה ויזואלית וטכנית של השמאי מטעמה.
העובדה השנייה הייתה שהרכב הושאר מחוץ לשער המושב, למרות שהמקום ידוע כבעל סיכון גבוה לגניבות. כעקרון, השיבה השופטת, לא חל איסור על השארת הרכב ליד השער. השופטת קיבלה את הסבר המבוטח כי השאיר את הרכב מחוץ לשער המושב בו התגורר בנו לפנות בוקר לפני שיצא לחו"ל בטרם השער נפתח כדי שילדיו יוכלו לעשות בו שימוש בהמשך היום.
הטענה השלישית הייתה שקיימות סתירות בעדויות המבוטח והנחקרים הנוספים שנחקרו על ידי חוקר הביטוח. השופטת קבעה כי אין ממש בטענה זו. עדותו של המבוטח הייתה אמינה ואפילו חוקר הביטוח ציין בחוות דעתו שאין סתירות בין הגרסאות של הנחקרים השונים.
העובדה הרביעית הייתה שהמבוטח ביקש למכור את המכונית סמוך למועד הגניבה "אך לא קיבל את המחיר שביקש". הנה האקדח המעשן, המניע, טענו נציגי מנורה.
השופטת קבעה כי הוצע למבוטח לפני הגניבה סכום הנמוך בעשרת אלפים שקל בלבד מהסכום שביקש. "לאחר ששמעתי את המבוטח ולאחר עיון בדוח החקירה לא התרשמתי כי הפתרון שנבחר על ידו היה לביים גניבה כדי להרוויח עשרת אלפים שקל. המבוטח עשה עליי רושם אמין. לפי דו"ח החוקר מצבו הכלכלי טוב ללא עדות לבעיות כלשהם, כך שעניין המניע בנסיבות אלה אינו הגיוני ואינו תואם את מצב הנפשות המעורבות".
נציגי מנורה הרגישו כי השופטת אינה מתרשמת מטענותיהם. הם הוסיפו האשמה נוספת נגד המבוטח. "גם אם לא הייתה גניבה מבוימת הרי שהייתה התרשלות בהתנהלות המבוטח. הוא השאיר את המפתח והקוד במוסך ובשטיפת רכבים וגם את המכונית הותיר מחוץ למושב".
השופטת דחתה טענה זו מכל וכל. "השארת מפתח וקוד במוסך או במכון לניקוי רכב נעשית כדבר שבשגרה ואין למעשה דרך אחרת, במיוחד כשמדובר בתיקון רכב. לעניין השארת הרכב מחוץ לשער המושב, הרי שאין איסור על כך והביטוח חל גם על רכב החונה שלא במקום חניה סגור ושמור. מטבע הדברים אנשים מחנים את רכבם במקומות שונים בהתאם לצרכיהם. אשר על כן, לא מצאתי, כי הייתה התרשלות בהתנהלות התובעים".
בסופו של דיון השופטת דחתה את טענת הביום והמבוטח יצא נקי מכל אשמה. השופטת פסקה כי על מנורה לשלם ליוסף לייכט את מלוא שווי המכונית בסך 176,800 שקל בתוספת עלות רכב חלופי בסך 5,000 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 23,400 שקל.
עם זאת, השופטת דחתה את דרישת לייכט לחייב את מנורה בריבית עונשית "כי הייתה הצדקה לתמיהות שעלו אצל חברת הביטוח ובהחלט מדובר במקרה האומר דרשני".
לפנייה לכתב/ת 
