אל תגידו לי על מה לפנטז

"כבר שכחתי מה אני רוצה..."

הדיבר האחרון בעשרת הדיברות מצווה על הלב ומבקש לנהל לנו את ממלכת המחשבות: "לֹ֥א תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹֽא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, יד).

גילוי נאות:

א. אני לא אוהבת את העובדה שאשה נמצאת באותה רשימה ונשימה עם שור, חמור ובית.

ב. אני לא אוהבת חוקים שנותנים לגיטימציה לעבדות.

האלימות הקשה מכולן

שליטה על המחשבות היא צורת השעבוד הקשה מכל. כשמשעבדים את גופי – אני יודעת ממה אני רוצה וצריכה להשתחרר, אבל אם מצליחים לשעבד את תודעתי, לגרום לי להאמין בדברים שאיני מאמינה בהם, לאהוב את מה שאיני אוהבת או לשנוא את מה שאינו שנוא עלי – אין לי דרך לצאת החוצה. השעבוד הקשה ביותר, זה שכמעט אין ממנו פדות, הוא שעבוד הנשמה לרצונות לא לה.

הצלחתם של מנהיגים כריזמטיים ומייסדי כתות בנויה פעמים רבות על מיומנויות אמפתיות מרשימות. הם יודעים להבין את נפש הזולת ומצליחים להפעיל עליה מניפולציות ולשעבדה. זה סוד ההערצה.

כשמצווים על אנשים לעשות מעשים אני חצי מודאגת, אבל כשמשתלטים להם על הרגשות ומורים להם "לא תחמוד" אני כבר מודאגת מאוד.

האינטרס של הממסד

"לא תחמוד" הוא הצו הממסדי היסודי שמתנסח בצורות שונות, אך מהותו אחת: אתם, הנתינים, חייבים להסתפק במעט. 'לא תחמוד' אינו סעיף בחוק - הוא עמדה חינוכית יסודית שנועדה לשכנע את האדם לא לרצות, לא לשאוף ולא לשנות את סדרי החברה המשרתים את האינטרסים של השליטים.

בין רצון למעשה

יש מרחק בין רצון למעשה, ואדם חומד לא בהכרח ייקח את שלא שייך לו. אבל יש מקום אחד במקרא ובעולמם של חז"ל בו מתכלה הרווח שבין הפנטזיה והמעשה. מקום זה תואר לראשונה במקרא בסיפור המלמד כיצד השיג יעקב את צאנו של לבן: "וַיִּֽקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת... וַיַּצֵּג... בְּשִֽׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת... וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדּים וּטְלֻאִים" (בראשית ל, לז-לט).

לפנינו תמצית הגנטיקה המקראית, המבטלת את המרחק שבין פנטזיה למעשה: תכונותיו ומראהו של רך הנולד נקבעים לפי מה שאמו ראתה או חשבה בשעת ההתעברות.

לפי תפיסת עולם זו, בניאוף אין פער בין פנטזיה למעשה ו"לא תחמוד" זהה ל"לא תנאף".

יושב על פתחי מקוואות

נאמן לתפיסת עולם זו היה החכם הארץ ישראלי רבי יוחנן, שעליו מסופר: "היה רגיל ללכת ולשבת על פתחי מקוואות. אמר: כאשר יעלו בנות ישראל מהטבילה יסתכלו בי ויהיה להם זרע משובח כמוני" (בלי ברכות, כ ע"א).

כי אבא שלי הוא?

רבי יוחנן, המודע ליופיו וחכמתו, מניח שכאשר אישה שיוצאת מהמקווה תראה אותו, היא תמשיך לחשוב עליו ותדמיין אותו גם בזמן שתקיים יחסי מין עם בעלה, והילד שייוולד לה יהיה דומה במראה ובחכמה לרבי יוחנן. נמצאנו למדים שאין הבדל בין ניאוף לפנטזיה, ולפי גנטיקה זו קשה לענות על השאלה 'של מי הילד הזה?'.

ומאז ועד היום

את ההודעה הזו (כאן למעלה) שלח לי גבר חרדי שטען שמקורה במקווה הנשים של כפר חב"ד. לא התעצלתי, והתקשרתי לרב המקום, מאיר אשכנזי. הצגתי את עצמי כחוזרת בתשובה (בפסיאודון השטיסלי 'רוחמי וייס') וביקשתי מהרב שיסביר לי את תוכנה ומהותה של ההלכה שבשלט.

הסתבר שידידי החרדי לא עבד עליי, והשלט הוא פרי מחשבתו ההלכתית של הרב אשכנזי, הנטועה בתפיסת עולם ששורשיה הוסברו לעיל. "אם תצאי מהמקווה ותראי חיה טמאה, תהיי חייבת לשוב ולטבול, אבל אם תחשבי על בעלך או על צדיק, תהיי פטורה מהטבילה החוזרת", הסביר לי הרב.

הוספתי ושאלתי: "האם אוכל להסתפק במחשבה על שמו של הרב ותורתו, או שעלי לדמיין את מראהו?". ועל כך השיב הרב אשכנזי: "את חייבת לדעת איך הוא נראה ולחשוב על המראה שלו". שאלתי: "האם אני צריכה להסתכל בתמונה של הרב, נגיד של הרבי מלובביץ'?". ותשובת אשכנזי הייתה: "כמובן. לא בשעת היציאה מהמקווה, אבל לפני כן. שתדעי איך הוא נראה".

כמעט אלפיים שנות מדע עברו חלפו והגנטיקה התלמודית עדיין עובדת בשירות הפרוורסיה. מה יהיה?

לא תחמוד אבל כן תחמדי?

דברים מטרידים הרבה יש בסיפור הפנטזיות על הצדיקים ביציאה מהמקווה, אבל אחד מהם, הקשור לפרשת השבוע, הוא השאלה מדוע, למרות החומרה המיוחדת של איסור החימוד המיני, מצווים על נשים לחמוד צדיקים בשעה שהן הולכות לקיים יחסי מין עם בעליהן?

והנה ההבדל והתמורה הממסדית שבחימוד הנשי: כשאשה חומדת צדיק ויולדת בן בצלמו ובדמותו, היא מוסיפה לו כוח ויכולת שליטה על הקהילה. אמנם, עונשה של אישה נואפת הוא מוות, אבל אם ניאוף המחשבתי שלה גורם להחלשת כוחו של בעלה ולהעלאת קרנו של הממסד – זה כבר סיפור אחר. את זה ראוי לעודד.

כאשר מצווים עלינו לחמוד וכאשר אוסרים עלינו לחמוד – אנחנו עובדים בשירות הממסד. מי שעובד בשירות האל וצלם אלהים – חומד כשהוא חומד.

ובבית המדרש של הטוקבקים

שמחתי לארח כאן בשבוע שעבר את הרב עדיאל בן שחר. הגבתי לדבריו מעמדת הטוקבקים האהובה.

בשבועות האחרונים אני ו'הנבוך' התאמצנו להגיע להבנה ביחס לקושייתו, והנה הניסוח האחרון שהוא הציע לה (טוקבק 21 בבית המדרש לפני שבועיים): "אני מודה לך על התייחסותך לשאלתי ומתנצל על אי בהירותה. אחזור עליה: מדוע הדת היהודית מביאה בכנפיה סבל כה רב ואסונות כה כבדים למאמיניה ולאלה שנחשבים ככאלה? אני מקווה שהפעם ניסחתי את דבריי ביתר בהירות. דעתך חשובה לי מאוד. אגב, אני סבלני עד אין קץ. בתודה ובברכה".

נבוך יקר, לי אתה לא נשמע נבוך ואני מודה לך על דבריך ועל סבלנותך. אני לא חושבת שהיהדות מביאה את הסבל והאסונות. אני חושבת שהיהדות, כדתות אחרות, מציעה תגובה תיאולוגית לסבל. האחריות על הסבל מוטלת על הטבע ועלינו, בני האדם. אנחנו אחראים לרוב הסבל בעולם. אלא שהדתות המונותאיסטיות, בבקשן להסביר את הסבל, מציעות לו הסבר שמקורו באל הכול יכול.

שבת שלום.