משתמשים באלוהים בשביל להרגיז חרדים
מערכון חדש שהופץ לקראת עליית העונה השנייה של "היהודים באים" עוסק בנושא נפיץ - שמו של האל, אבל חושש לחצות גבולות וללכת עד הסוף עם הסאטירה. הבחירה להפיץ דווקא אותו נראית כמו ניסיון להרגיז ולייצר כותרות
מערכון ויראלי חדש מתפשט בפייסבוק – קטע מתוך העונה השנייה של תוכנית המערכונים הסאטירית "היהודים באים" בו מוני מושונוב, בתפקיד אלוהים, שר ומרקד בגרסת כיסוי לשיר "that's not my name" ומתלונן על הכינויים הרבים שהוצמדו לו ("אדון עולם", "רוח הקודש" וכו'). בכמה אתרים חרדים מיהרו לפרוורד את הקטע לשמרנים מקצועיים למיניהם, ולפרסם את תגובותיהם הזועמות נוכח הסערה החדשה. אפשר לתמוה אם בכלל טרחו לצפות בקטע, כיוון שברגע הפאנץ', שבו עומד מושונוב להגות את השם המפורש, הוא מתחיל לומר את שתי האותיות הראשונות – י', ה'... ואז "פוף" הוא נעלם. טוב שלא יצא ברק מהשמיים והכה אותו. המערכון הסאטירי אולי בודק את הגבולות, אך יודע היטב שלא לחצות אותם. כך שאם כבר, יש לתמוה מדוע אנשי "היהודים באים" מנסים לאכול את הקוגל ולהשאיר אותו שלם.
אם ליאור שליין יכול לשבת בפריים טיים של ערוץ מסחרי, בו הוא כבול לרייטינג ולאהדת הקהל, להכריז שוב ושוב ש"אלוהים לא קיים" ולהגיע לעונה ה-116 של "משחק מכור" או "גב האומה" או איך שקוראים לפאנל שלו בימים אלה, אז אדרבא שבערוץ הראשון, אם כבר ניתן מנדט לסאטירה, אפשר ורצוי ללכת עד הסוף.
אכן, בעידן של קומדיה שנסמכת יותר ויותר על shock value, פתרון מעודן של "להרים להנחתה" ולתת לצופים לחרוז את השורה הבאה במוחם, הוא דווקא חביב. אולם זהו ההקשר שהופך את ה"ללכת עם ולהרגיש בלי" של "היהודים באים" למקומם כל כך. טור זה לא היה נכתב אלמלא הריח המצחין של פרובוקציה זולה שעולה מהבחירה לשחרר דווקא את הקטע הזה כטיזר לעונה החדשה, החלטה שמעמידה באור אחר את הדיון הסוער על חופש הביטוי שליווה את התהליך המסורבל של עליית העונה הראשונה.
"בריאן כוכב עליון". התנ"ך של סאטירה על התנ"ך
כזכור, העונה הקודמת הושלמה לקראת שידור בחודש ספטמבר 2013. אלא שפרומו שעלה לרשת ובו הוצגו דמויותיהם של יגאל עמיר וברוך גולדשטיין ששרו "אבל אני רוצח ימני", עורר גינויים מפי חברי כנסת מהימין, והוביל לנעילתם של הפרקים במגירה ברוממה עד יעבור זעם. רק כשנה לאחר מכן ניתן האור הירוק וההפקה הופשרה ושובצה לשידור. שני הצדדים הרוויחו. חברי כנסת דוגמת איילת שקד זכו לקרוא את שמם בכותרות. יוצרי הסדרה שודרגו מכותבי בדיחות לסאטיריקנים אמיצים ונאורים הנאבקים להשמיע את מסריהם. רק הקהל נאלץ לגרד בראש ולתהות מה בדיוק מזעזע בחשיפה המדהימה לפיה יש גם טרוריסטים יהודיים. האם זה משהו שלא ידענו?
היו בעונה הראשונה מערכונים הרבה יותר טובים. חלקם עסקו באותו נושא ממש, כמו זה המתאר ארוחה שגרתית בבית משפחתו של הרוצח יגאל עמיר, למשל. לכן עולה השאלה האם מלכתחילה כל המטרה, משלב הקונספט הראשוני, דרך הכתיבה, ועד ה"הדלפה" לאינטרנט, היתה לעורר יחסי ציבור, ולא דיון אמיתי. הבחירה הכושלת לעצבן חרדים, מטרה קלה, מטילה צל על הפולמוס החשוב שליווה את העונה הראשונה, וגורמת לו להיראות כספין חלול.
נקווה שלא זה המצב, כי הרי שאז אנו צפויים לעוד הרבה תסריטים עצלים שמסתפקים באזכור טאבו במקום בניתוח שלו. חטא חמור לכשעצמו עבור כותבים.
שאלה מטרידה עוד יותר היא האם מישהו מלמעלה (לא מהשמיים, אלא מהערוץ הראשון או מהכנסת) דאג לכוון את היוצרים לכתוב בשיטת המשגל הנסוג. מכיוון שזו רק פרומו לעונה השנייה, נצטרך להמתין ולצפות בה לכשתשודר. מי יודע, אולי אפילו נמצא בה גרסה מלאה ולא מצונזרת לשיר של מושונוב.
לפנייה לכתב/ת 
