זוכת פרס נובל: "אנשים שחיים בישראל הם אמיצים"
"סופרים חייבים לדבר על האמת", אמרה במסיבת עיתונאים זוכת פרס נובל הסופרת סטבלנה אלכסייביץ במסגרת ביקור בישראל, "אנחנו חיים בתקופה שמגפות שחורות של רוע פושטות על עולמנו, וחייבים להאמין בטוב". עוד הגיבה על פרשת "גדר חיה", על התמודדותה עם תגובות הנגד לזכייה בפרס הספרותי החשוב, וגילתה מדוע כשסיפרו לה כשזכתה בנובל היא בכלל גיהצה
"בביקורי האחרון בישראל, נרצחה חיילת צעירה בעיר העתיקה בירושלים, והפנים היפות שלה לא עזבו אותי. המחשבה על השיגעון שגדע את החיים האלו רדף אותי", כך סיפרה סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, במסיבת עיתונאים שהתקיימה היום (א') בתל אביב לרגל ביקורה בישראל. "האנשים שחיים בישראל הם אמיצים", הוסיפה. "בפגישות שלי עם אנשים אני מבינה שנדרשת רוח מיוחדת כדי לחיות כאן".
אלכסייביץ' הגיעה לישראל במסגרת פרויקט "הרצאה פתוחה" - תוכנית מפגשים עם דמויות מפתח בעולם התקשורת, התרבות והאמנות הרוסית העכשווית, שמטרתה להכיר לקהל הרחב את הרוחות האינטלקטואליות הרוסיות. אלכסייביץ' מגיעה לביקור בישראל זמן קצר לאחר זכייתה בפרס; זכייה שעוררה לא מעט ביקורת בחוגים ספרותיים, שטענו שאלכסייביץ' היא עיתונאית ולא סופרת, שכותבת סיפורים אישיים בעידן של מלחמות ואסונות.
"העולם הוא בעצם קרב בין הטוב לרוע, והקרב הזה מתנהל בלבבות של בני אדם", ציינה אלכסייביץ'. "קשה מאוד להישאר בני אדם בתקופה הספציפית הזו, וחשוב לשמור על האדם שבך. זו תקופה ברברית של מלחמות ומהפכות, שבה חיים של בני אדם לא שווים כלום כיוון שאנשים מתבקשים למות למען רעיונות. במיוחד בשל כך עלינו לזכור שהחיים הם מעל לכל".
מה תפקידו של הסופר מול המשטר?
"אמן אמיתי לא יכול להיות שותף לדיקטטורה, גם אם היא בצורה של שלטון אוטוריטארי, כמו שקורה היום. בבלרוס הזמן עצר מלכת, וזה אסון גדול עבור האומה שלנו. אנו איחרנו במאה העשרים ופיגרנו אחרי כולם וגם היום הזמן שלנו הולך לאיבוד. תמיד הייתי בצד של האופוזיציה, בצדם של אלה שרצו לבנות חיים חדשים במדינה שלי. אני ממשיכה לכתוב על אותם דברים ושואלת את השאלה העיקרית - מדוע הסבל האנושי אינו מומר לחופש? למה קל כל כך לצעוק על אנשים ולהכריח אותם שוב לעמוד בשורה? אלו שאלות ללא תשובות שאני ממשיכה לשאול.
"יחד עם זאת, אני אמנית שמספרת על הצד הטוב של החיים, וממשיכה להאמין בטוב שבעולם", היא מסבירה. "צריך להכיר בכך שאין בנו מספיק אומץ להודות שכולנו סובלים מדעות קדומות, וייתכן שבמאה ה-22, כשיסתכלו אחורנית, יתפסו אותנו כברברים שיטענו שהיחס שלנו לבני אדם היה ברברי. לדעתי סופר צריך לחשוב כך, כי עבורו חיים צריכים להישאר תמיד ערך עליון. סופר שמדבר כך ברוסיה נחשב לבוגד, לאויב. יש תקופות חשוכות בהיסטוריה של האנושות. חברות שלמות נופלות למגפות של חושך ואסון, ולצערנו, אנו חיים בתקופה כזו. וכיוון שהרוע מתוחכם יותר מהטוב ומזדחל פנימה לנשמה שלנו, האמנים חייבים למצוא את הכוח והיכולת להישאר נאמנים לעצמם".
אלכסייביץ' קיבלה את הבשורה על זכייתה בפרס כשהיתה בביתה, עסוקה בגיהוץ, ועל אף שהתמודדה כל חייה עם התנגדות לעבודתה הספרותית, התגובות לזכייה הפתיעו אותה. "לא צפיתי את האגרסיה והאלימות שקיבלתי מהתקשורת הרוסית", היא מספרת. "האשימו אותי בגלל ביקורת שהעברתי על פוטין בעיתונות המערבית, על כך שלקחתי את הצד של אוקראינה ולא את של רוסיה בסכסוך ביניהן, ומכיוון אחר - שאינני כותבת ספרות עלילתית. אמנם בבלרוס, חרף השתיקה של הנשיא, האנשים עצמם שמחו מאוד והתרגשו, ואומרים שכל השמפניה אזלה בעקבות החגיגות, אבל ההתנגדות היתה חריפה מאוד".
אלכסייביץ' טוענת שעבורה האדם הסובייטי הוא "דמות טרגית". לטענתה, ניתן לראות בספרים שכתבה, שאותם היא מכנה "האנציקלופדיה של הציביליזציה האדומה", את התפעלותה מהאדם הסובייטי, שהוא "יפה ונורא גם יחד. אני כותבת על תולדותיה של אוטופיה ועל מה שהיא עושה לבני אדם כשמציעים להם גן עדן עלי אדמות, מה הרעיונות הפנאטיים עושים לבני אדם", היא מסבירה, ומוסיפה כי אלו "תמיד מסתיימים בדם ולא בניצחון הטוב, אלא בניצחון הרוע".
יחד עם זאת היא מתנערת מההגדרה המיוחסת אליה כסופרת של קטסטרופות. "אני בדיוק להפך", היא מבקשת לבאר, "אני מספרת את הסיפור על הרוח האנושית הטובה, על אנשים שמצליחים להישאר בני אדם גם במצב הנוראי ביותר. לצערי, לא נוכל עוד לקוות שהעולם יפה וטוב כפי שקיווינו והאמנו בעבר. הוא לא יהיה טוב בזמן הקרוב, ולכן מה שנותר לעשות הוא לאסוף את הרוח האנושית והאנרגיות הטובות, ואני מקווה שברוח הזו מוצאים גיבוריי וספריי את דרכם ללבבות האנשים".
במסגרת מסיבת העיתונאים הגיבה אלכסייביץ' לפרשת פסילת "גדר חיה" של דורית רביניאן כיוון שעסק ברומן בין יהודיה וערבי. "צריך להבין שקיימות שתי היסטוריות - הקטנה והגדולה, ויש התנגשות ביניהן. אני כותבת את ההיסטוריה הקטנה, זו של האדם הקטן. המבט שלי הוא על הפרט, ועל כן אני אעמוד לצדה של הסופרת שמספרת את סיפור האהבה, כי שנאה לא תציל אותנו אלא רק אהבה. שנאה תוליד עוד ועוד שנאה, ובכוחה של האהבה לפרוץ את הגבולות בינינו. המדינה תמיד עומדת בצד של הרעיונות הגדולים ושל הפוליטיקה הגדולה ולא עוסקת באדם הקטן", היא מוסיפה, "כך זה ברוסיה, וגם עכשיו בבלרוס, רעיונות של פטריוטיזם. אנו אסירים של הסטיגמות של הזמן, של הפנאטיות הבנאלית".
לסכסוך הישראלי פלסטיני התייחסה אלכסייביץ' ברוח דומה: "מדובר במעגל אימה,
והבעיה הזו תימשך שנים רבות. הייתי בקייב לאחרונה, וראיתי איך תוך שנים ספורות התעוררה שנאה גדולה בין שני עמים - הרוסי והאוקראיני. מעולם לא ראיתי איך שנאה חדשה כזו פורצת בין שני עמים קרובים. גם הסכסוך הזה יימשך שנים רבות. שנאה היא יצור שחודר אלינו ברמה מיתית, אוחז בנו ולא מרפה".
מדוע חשוב לך לתת מקום מרכזי לקול של נשים דווקא בהקשר של מלחמות ואסונות?
"בכפר שבו גדלתי לא היו גברים. הם החלו לחזור כשחלקם השתחררו מהצבא רק אחרי שנים רבות. כבר כילדה היה נדמה לי שלפני בואם של הגברים הכפר היה צודק יותר. הושפעתי מאוד מהעולם הנשי הזה, שיש בו לדעתי יותר צדק וגמישות רבה יותר. האישה תמיד לוקחת את הצד של החיים, לכן כשנשים מדברות על מלחמה הן נזכרות בסבל, גם בזה של הטבע והחיות, וזה בניגוד לתפיסה הגברית. כשנשים סובייטיות מספרות על המלחמה הן נזכרות גם בחיילים גרמנים פצועים, ואילו הגבר לא יראה את זה כלל. הראיה הנשית היא הראיה של העתיד", היא מוסיפה. "יש להן גוון קול אחר, תחושות אחרות, הבנה שונה של בשביל מה אנו בכלל חיים. אני חושבת שהגברים הם אסירים של תרבות המלחמה, עוד מימי קדם. המלחמה נמצאת בתודעה הגברית ונטועה עמוק בה, ולכן הנשים הם העתיד".
אז איך מרגישה אלכסייביץ' להצטרף לנבחרת סופרים רוסים מכובדת שזכו בפרס נובל לספרות ונרדפו בעקבות עבודתם? "הצל מאיים גם עליי עכשיו", היא מציינת. "אני לא מוכנה לזה, לא נוח לי עם זה, אני חווה את אותן התקפות והאשמות מצד התקשורת. למזלי, אני בעלת אופי רך ורגוע, ולמדתי במשך השנים לחיות לצד הסבל והדברים הלא נעימים. אני יודעת שכל מה שעליי לעשות זה להמשיך לבצע את הדבר הקטן שלי בענווה".
