דביר בנדק: "עדיין פוחד שלא אצליח לרזות"
בתחילת צילומי "ארץ פצועה" שקל דביר בנדק 150 ק"ג, בסופם שקל 30 ק"ג פחות. היום עם יציאת הסרט לאקרנים, הוא נהנה מגזרה דקה, אבל הפחד נשאר. "יש פרגון לשמן מצליח, והרבה פחות לרזה מצליח", הוא מודה בראיון, בו הוא מביע דאגה מהשחיתות בישראל ("יש הנחה שאי אפשר להיות בעמדת כוח בלי להיות מושחת") וממדיניות ההפחדה של המנהיגים, ומדבר בכנות על הפונדקאיות שהביאו לעולם את שתי בנותיו: "זה לא כמו סחר באיברים"
דביר בנדק מזוהה בכל בית בישראל. העשייה העשירה והמגוונת שלו הפכה אותו לשחקן אהוב ובכל זאת, לרגע, אפשר להתבלבל וכמעט שלא לזהות אותו היום - לאחר שהשיל כל כך הרבה קילוגרמים ממשקלו - תוצאה של ניתוח קיצור הקיבה שעבר. בראיון ל-ynet הוא מספר שצילומי ההשלמה לסרט "ארץ פצועה" בכיכובו, התקיימו אחרי ההליך הרפואי שעבר. "יש סצנות שבהן אני 150 קילו, וסצנות של 120", הוא מדווח, "הייתי בטוח שזה לא יעבוד, אפילו אני לא שמתי לב כשצפיתי".
בנדק בן ה-46 אומר שהצפייה בעצמו במשקל הישן היא חוויה מוזרה כי רק עכשיו הוא תופש את עצמו באמת. "חבר פסיכולוג שאל מה אני רואה במראה, ועניתי שמישהו רזה יותר. הוא שאל מה ראיתי לפני שנתיים ואמרתי - מישהו טיפה יותר גדול. זו רמת הדחקה מאוד גבוהה. חשבתי שאני הבן אדם הכי מודע בעולם, אבל ראיתי רק עד מה שהייתי מסוגל לחיות איתו, והגודל היה יותר ממה שהייתי מסוגל".
פחדת שלא תצליח לרזות?
"אני עדיין פוחד, פחד אימים. אבל לעומת מה שהייתי עושה פעם, עשיתי מאה אחוז שינוי הרגלים".
הוא מוסיף שלמרות שהוא מרוצה, משהו ביחס אליו השתנה. "הייתי השמן שמחבקים ברחוב, ואומרים לי שאני חמוד ככה ושלא ארזה", הוא אומר, "המהלך דרש לוותר על זה. יש פרגון לשמן מצליח והרבה פחות פרגון לרזה מצליח. קודם היית המצליחן שגם חולה, אז הניחו לך ופרגנו".
אז למה להילחם בזה?
"הייתי אומר שאני שמן ובריא וטוב לי. זה נכון, עד שהרופאים אומרים שאתה בריא עכשיו - אבל אתה בן 45, שוקל 149 קילו, ועוד שנתיים תפרוץ אצלך אחת המגפות: לחץ דם, לב או סוכרת. גם השלד עם השנים מתמודד פחות טוב עם המשקל. ועם ילדה שנולדה כשאני בן 40, עם צורך אדיר להיות איתה לפחות עד גיל 40 שלה, החלטתי לשפר את הסיכויים שלי".
בנדק נולד וגדל בקריית חיים, ולמד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב שם הכיר את אשתו השחקנית עירית נתן בנדק. הוא עובד כיום על תוכנית יחיד חדשה על במה, ועל ההצגה "גלנגרי גלן רוס" של דיוויד מאמט בתיאטרון חיפה. בטלוויזיה שיחק בגרסה הישראלית של המשרד, וב"סברי מרנן" והנחה את השעשועון "הכל הולך". בימים אלו מצטלם לדרמת המתח "מלאך של אמא" ב-yes. בקולנוע שיחק ב"כלת הים", "מי מפחד מהזאב הרע", "מתנה משמיים", "הפיגוע" של הבמאי הלבנוני זיאד דואיירי, והיה מועמד פעמיים לפרסי אופיר על "סיפור גדול" ו"ארץ פצועה" - שניהם של הבמאי ארז תדמור.
"כיף לצלם באזור שגדלתי בו", הוא אומר על "ארץ פצועה". בסרט שזכה בשלושה פרסי אופיר (לבימוי לשחקן הראשי לרועי אסף, ולאיפור) מגלם בנדק את יהודה, מפקד מושחת במשטרת חיפה שמוצא את עצמו מתמודד עם רגעים קשים בשעות שאחרי פיגוע בעיר. דרמת המתח מתרחשת בכמה מוקדים, ביניהם בית החולים שבו מאושפזים גם הפצועים וגם המחבל עצמו, מחוסר הכרה, שרוף וזקוק לניתוח. האישי, הפוליטי והמשטרתי מתערבבים בסיר לחץ.
"כקצין משטרה אתה נוהג עם המדים ופתאום כולם נוהגים לידך ממש יפה. אף אחד לא חותך או עוקף", נזכר בנדק בצילומים, אך חולק גם רגעים מורכבים יותר: "יש בסרט סצנות כואבות לדמות שלי, והסצנה הקשה ביותר שנמצאת בסוף הסרט, היתה הראשונה שצילמנו בגלל אילוצי זמן. רק הגענו, הרבה אנשים פגשתי בפעם הראשונה, זה היה מאתגר".
יהודה מתפתה לשחיתות מתוך עמדת כוח. איך מזדהים עם דמות כזו?
"לא צריך להיות זונה כדי לשחק זונה, אבל צריך להזדהות עם המניעים ולהבין אותם אנושית. הדמות פועלת מתוך מקום אפל אבל אפשר להבין איך אדם משכנע את עצמו שזה לא נורא שהוא לוקח כסף מפושעים. אנשים שלוקחים שוחד מציגים את זה לעצמם כדי לחיות עם זה בהצדקה שהם עושים איזון. יהודה מאמין שהוא לוקח מהפושעים שוחד כי כך הוא מונע מהם לגדול. הוא בשליטה, דואג למשפחה שלו, הוא בסדר. ככה מתחילות השחיתויות הכי גדולות".
הוא מייצג את השחיתויות שיש בישראל?
"בוודאי, אנשים חושבים שאפשר לקחת שקל, וזה לא כמו מיליון שקל. זה בדיוק אותו דבר. ברגע שאתה עושה עסקה עם השטן - עשית אותה, אין דרך חזרה. בהצגה 'רביזור' של גוגול שיחקתי ראש עיר מושחת. בשיחה עם בני נוער שצפו בה הם אמרו שזה לא כזה רציני. הם כבר שטופים בהנחה שאי אפשר להיות בעמדת כוח בלי להיות מושחת. זה נורא שהם חושבים ככה כי אין לזה סוף".
בנדק מאמין שסרט כמו "ארץ פצועה" שמציג סיטואציה מכמה זוויות, עשוי להשפיע על תפיסת הצעירים. "אחרי שנחנך את הילדים שלנו שלקולנוע, תיאטרון ואמנות בכלל יש תפקיד חברתי יותר מאשר תפקיד בידורי, אז יש סיכוי שהם יראו אותם כמראה וכשיקוף חברתי", הוא מסביר.
"ארץ פצועה" צולם הרבה לפני גל הפיגועים הנוכחי, אבל מציג התנהלות דומה של אזרחים מבוהלים שמבקשים לבוא חשבון עם המפגע. "אפשר לומר שארז תדמור נביא, שהכתובת היתה על הקיר, ואני חושב שצריך לראות שיש אסקלציה וצריך לעצור אותה", קובע בנדק, "צריך אורך רוח. להיות עם פחות אגו, לקחת צעד אחורה ולהקשיב. אנחנו לא מקשיבים מספיק. צריך מנהיג אחראי שיגיד 'חבר'ה סבלנות, אני בשליטה', במקום 'מחר הולכים להרוג אותנו'. מה זה נותן שאתה אומר את זה לאנשים? אין להם איך להגן על עצמם. הם סתם לא יישנו בלילה".
בני הזוג בנדק הם הורים לשתי בנות, יולי וגלי, שתיהן נולדו בעזרת פונדקאיות. יולי נולדה בארץ, אך כשהחליטו שהם מוכנים להרחיב עוד את המשפחה, בחרו לבצע את ההליך בהודו. "בישראל התהליכים לוקחים זמן ואנחנו כבר לא צעירים ולא רצינו לחכות", מסביר בנדק, "חוץ מזה שבחוק הפונדקאות הישראלי יש כמה בורות, בעיקר כאלו שהיהדות מכניסה.
"בעולם פונדקאית צריכה להיות נשואה עם ילדים, עם מסגרת משפחתית חמה ועוטפת שתשמור עליה כשהיא חוזרת מהטראומה. בישראל עכשיו זה גם ככה, אבל בזמנו אסור היה לה להיות נשואה, כי אז היא יולדת ממזרים. אני לא אגיד לך מה אני חושב על זה כי זה יהיה נורא בוטה, ובכלל מה אני חושב על מעורבות של דת במקומות שהיא לא אמורה להיות בהכי אישי שלי".
הוא מוקיר תודה לנשים הפונדקאיות שעזרו להם: "שתיהן קדושות בעיניי, כי זה לא משנה כמה כסף קיבלו, הן עושות את זה גם עם המון רצון. אחד הדברים הכי חשובים עבורנו בהודו היו לפגוש אותה ולראות את הרצון הזה בעיניים ולוודא שהיא לא עבד של מישהו". בנדק מודה שלא ביקר בביתה של הפונדקאית ההודית, אך עמד בכל דרישות החוק המקומי המגן עליהן.
את הטענות שנשים פונדקאיות בהודו מוחזקות בתנאי הזנחה, הוא מבין, אך מכיר במציאות. "יש אחוז כל כך קטן מבין הפונדקאיות בעולם שעושות את זה מטעמים אידיאולוגיים בלבד. כל השאר עושות את זה כי הן גם צריכות את התמורה בכסף", הוא מודה, "רובן מגיעות ממעמד סוציו אקונומי נמוך וכשאת מגיעה משם קולך לא נשמע. קשה לך מאוד להגן על עצמך וקל לקבוצות אינטרסים מכל מיני טעמים כולל ארגוני זכויות אדם שיגידו שזה אילוץ, וגם גופים פוליטיים שיתערבו".
מה יכולתם לעשות כדי לוודא שאין כאן ניצול של הפונדקאית?
"החוק הישראלי מחייב הליך ויתור של הפונדקאית בפני הקונסול. וכך כשהיא הגיעה לשגרירות יכולנו לפגוש אותה, כי היה לנו חשוב לדעת שהכסף מגיע אליה. רצינו להאמין שכל מה שכתוב בהסכם המפורט מקויים. אני לא אוהב טענות אגרסיביות על סחר באיברים כי זה לא דומה. יכול מאוד להיות שיש ניצול במקומות אחרים, אבל להכליל חד משמעית ולאסור להשתמש בעזרה המדהימה והמבורכת הזו, זה מטומטם. ועוד באיבר שיוכל לעשות את זה עוד הפעם".
בנדק עסוק גם בעשייה למען האמנות והאמנים. הוא היה יו"ר שח"ם חמש שנים, וכיום חבר במועצה לתרבות ואמנות במדור הפרינג'. המועצה עובדת עם שרת התרבות, ומטפלת בחלוקת התקציב. "למירי רגב יש כל מיני רעיונות", אומר בנדק, "כל שר שנכנס בלי שהכיר את המשרד קודם עשוי לחשוב שזה כמו כל משרד, הכול בשליטתו. יש מספיק אמצעים בשליטתה, אבל רובם צריכים לעבור תחת המועצה".
רגב גם לא מבהילה אותו כשהיא מדברת על שינוי קריטוריונים לתמיכה התלויים בנאמנות למדינה. "צריך לתת לאנשים חדשים לעשות את העבודה שלהם", הוא אומר, "כשהשרה נכנסה, הפחד של מה הליכודניקית תעשה לתרבות היה הרבה יותר קטן אצלי לעומת הידיעה על הכסף שהיא תביא לתרבות. התקציב שלנו מגוחך בהשוואה לכל מקום שאנחנו רוצים להידמות אליו. אני לא צריך להסכים עם עמדותיה הפוליטיות של השרה כדי לעבוד איתה. אני צריך להסכים איתה שהתרבות בישראל צריכה יותר כסף. אם לא אעבוד מבפנים אז מבחוץ זה יהיה מאוד קשה".
ואם עבודה מבפנים תהפוך אותך לחלק מהמערכת?
"אם זה יקרה אני יכול להניח את המפתחות. מי שהמליץ עלי למועצה זו לימור לבנת. אחרי כל הסקנדל הגדול והמתוקשר שהיה לנו (על רקע סערת התנגדות השחקנים להופעות באריאל), לא יודע מאיזה מניע שלה, אבל היא אמרה ובצדק - אני רוצה שיהיו פה גם אנשים שזה לא מובן מאליו. וכך היא המליצה עלי".
אתה לא מודאג מהמצב הפוליטי והשלכותיו על האמנות?
"אני מודאג מזה שאין לי אופק מדיני. אני לא יכול לספר לילדות שלי שיהיה טוב ולהאמין בזה. זה דבר גדול, אבל זה הדבר היחיד. אף אחד לא מספר לי, אפילו כמו לילד - 'יהיה בסדר, אל תדאג אנחנו עובדים על זה'. אומרים לי 'לא מדברים'. אני אוהב את המקום הזה, ואני נורא מודאג".
יש מה לעשות?
"צריך לא לפחד. יש פחד באמנות, וצריך לא לחשוש שקולות קטנים יישמעו. זה היה הוויכוח שלי עם לימור לבנת. לא אמרתי אם אני בעד או נגד אריאל. הופעתי שם בעבר, אבל הטיפול לא נכון. קבוצה קטנה ולא מזיקה - במקום לשפוך עליהם חבית של חומר כדי לנכות עשבים, תנו להם מים, הם יגדלו ולא יקרה כלום, הם לא ישתלטו על המדשאה. תשמעו אותם. תראו למה הם צמחו, אבל פה מישהו אומר משהו שונה ומקבל פטיש על הראש".
איך אמנים אמורים לא לפחד?
"אני מבין את מי שלא משמיע קול, מי שנמנעים מקיצוניות או דווקא הימנים, כל הקשת הפוליטית נמצאת גם אצל האמנים. אם אצטרך לא להיות אמן כדי לחיות פה - אז אני מעדיף לחיות. אבל בכל זאת, אף חבר שלי לא נלקח למרתף עינויים ואני די בטוח שזה לא יקרה".
