"הפרנויה מהקומוניזם יצאה מפרופורציה"
הדרמה התקופתית "טרמבו" חוזרת לצייד המכשפות בהוליווד, במהלכה נרדפו יוצרים שנחשדו בנטיות שמאלניות רדיקליות. ג'ון גודמן שמגלם מפיק סרטים המתייצב לצד התסריטאי דלטון טרמבו, אומר: "הקונגרס רצה שהאנשים לא רק יודו, אלא גם יפלילו וילשינו על חברים שלהם - ופה הבעיה"
ג'ון גודמן ידוע כאחד שלא ממש דופק חשבון. בפגישה הקודמת עם ynet, אחרי שהגיע באותו הבוקר בטיסה ללונדון וסבל מג'ט לג, הירשה לעצמו פשוט לישון לאורך כל הראיון. זה מה שהוא היה צריך וזה מה שעשה. יש לו גם אפס סובלנות לבולשיט - וכן, יש לזה מן אפקט הרתעה מסוים. אתה יודע איך אתה נכנס לראיון עם גודמן, אבל אתה לא תמיד בטוח איך תצא ממנו.
גודמן נכנס לחדר בו מתקיים הראיון במלון במרכז לונדון. הוא נראה עירני יותר מבפעם שעברה ומתהדר במראה דק בהרבה מזה שליווה אותו בשנים האחרונות. לאור המבטים המשתאים שמסביב הוא מחליט לגמול את הנוכחים מיסוריהם ומציין מיד: "כן, רזיתי. הרבה. אני מרגיש יותר טוב עם עצמי".
המשקל הוא רק אחד מהדברים היחידים בהם גודמן נאבק. בראיונות מהשנים האחרונות הוא דיבר לא אחת בפתיחות על התמכרותו לאלכוהול ועל הנזק שהיא גרמה לו, הן פיזית והן גופנית. ב-2007 הוא נכנס לגמילה ומאז לא נגע במשקה. "האלכוהול השפיע על יכולת העבודה שלי. זה השפיע על הטמפרמנט, הזכרון, מצב הרוח. זה היה מצב של להיות או לחדול. העדפתי להיות", הוא אמר.
קריירת המשחק של גודמן בן ה-62 נמשכת כבר ארבעים שנה. בתחילתה הוא נודע בשל הדמות של דן קונר, בעלה של רוזאן בר, בסדרת הטלויזיה "רוזאן" ובהמשך בעיקר בשל שיתופי הפעולה הקולנועיים שלו עם האחים כהן - ביניהם "ברטון פינק", "ביג ליבובסקי", "אחי, איפה אתה?" ו"בתוך לואיין דיוויס". על הדרך הוא גם עשה את "המלך ראלף", "מפלצות בע"מ", "הארטיסט", וכמובן "משפחת קדמוני" בתפקיד פרד.
אבל מה שמאפיין מאוד את השחקן בשנים האחרונות הוא זה שהוא נכנס באמצע הסרט, בתפקידים משניים ואפילו לא גדולים במיוחד, לעיתים לסצנות ספורות, וגונב את ההצגה. ראו ערך "ארגו". גודמן טוען שזה מזל, אחרים יטענו שזה כישרון. גם הפעם, בסרט "טרמבו" שיעלה בבתי הקולנוע בישראל ביום חמישי, גודמן עושה את אותו התעלול.
התסריטאי ההוליוודי דלטון טרמבו (בריאן קרנסטון מ"שובר שורות", המועמד לאוסקר על התפקיד) הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1943, כשאמריקה עוד היתה בשיתוף פעולה עם רוסיה במלחמה בגרמנית הנאצית, ואפשר היה עוד איכשהו לשרוד כזה מהלך. שש שנים לאחר מכן - עם סיומה של מלחמת העולם השניה - הרוחות השתנו והחיבוק הפתוח שטרמבו העניק לקומוניזם נראה כמו התאבדות קרייריסטית.
באותה השנה הוא הפך להיות אחד מ"העשרה ההוליוודיים" - חבורה של כותבים ובמאים שמאלנים שסירבו להעיד בפני הקונגרס האמריקני ומצאו את עצמם ברשימה השחורה של הוליווד, מנועים מכל עבודה. לא עזר שמדובר היה בנטיות אידיאולוגיות בלבד, טרמבו וחבריו נחשבו כבוגדים ואף נחשדו בריגול לטובת רוסיה. טרמבו אפילו הגיע למצב של ביזיון בית משפט ונכלא בגין עקשנותו ועל מאבקו בממשלה מטילת המורא. על מנת להביא פרנסה למשפחותיהם, טרמבו וחבריו החלו לכתוב תחת שמות בדויים. וכך קרה שאת "חופשה ברומא", "ספרטקוס" ו"האמיץ", הוא כתב תחת פסבדונים.
גודמן מגלם את פרנק קינג, העומד בראש סטודיו לסרטים נמוכי תקציב, שיותר מנלהב להעסיק את דלטון טרמבו הגדול לכתוב תסריטים עבורו במחירים מגוחכים. לא אכפת לו מהסנטור מקארת'י, לא אכפת לו מהקומוניזם. אכפת לו מפרנק קינג, נשים וכסף. אבל כשהסוד מתגלה והוא מאויים על ידי אנטי-קומוניסטים אז מחבט בייסבול נשלף וקשה לעצור את זעמו.
"זו סצינה שאכן אהובה עלי במיוחד", משתף גודמן. "זה הגיע לאנטי-קומוניסט, החרא הקטן הזה. כן, אין ספק שגם פרנק קינג הוא לא מחסידי הבולשיט, אבל הוא בעיקר היה הקפיטליסט הכי טהור בסביבה. הוא היה שוכר את שירותיו של כל אדם כדי שיביא לו מוצר במחירים מצחיקים. לא היה לו שום דבר להפסיד. הוא רק רצה את המוצר וכמה שיותר מהר. עד לרגע שבו הוא מאויים, ואז אפשר לראות שגם לו - איפה שהוא בפנים, גם אם זה קבור מאוד עמוק - יש לב וגם גאווה".
בעיני גודמן, טרמבו וחבריו היו אמיצים, לעיתים אפילו בלתי שפויים. "אני נולדתי ב-1952, תקופה בה המילה 'קומוניסט' היתה השטן, והם הפחידו אותנו עד מוות איתה: עם הפצצה והשיעבוד של אירופה המזרחית, ועם כל מה שצץ באותה התקופה. זה היה השטן עד שנות ה-60, כשאנשים התחילו לפקפק בעניין. 'מה מנסים למכור לנו פה?'. לא היה ספק שסטלין היה נוראי, רוצח המונים. אבל מפה ועד לפמפם את כל החרדה הזו להמון העובד, לאנשים שבדיוק חזרו מהמלחמה, זה לא היה במקום, וזה היה לחלוטין מוזר".
אתה מכיר אנשים שהיו ברשימה השחורה?
"כשנכנסתי לביזנס ב 1975 בניו יורק, הכרתי אנשים שהיו ברשימה השחורה. אלו היו זמנים נוראיים. אני מתעניין בזה עוד מתחילת דרכי כשחקן. גיליתי עניין בקבוצת התיאטרון שרובם ככולם, בזמן כזה או אחר, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית בגלל שהיא היתה מפלגה בר קיימא. אם על חלקם הלשינו או לא? אני לא יכול לומר. אני לא יודע. סטאלין ניהל את המשחק והיתה פרנויה אדירה, אולי בחלקה מוצדקת, אבל הדברים יצאו לגמרי מפרופורציות".
אם אתה שם את עצמך בנעליים של טרמבו, איך אתה חושב שהיית נוהג?
"זאת שאלת השאלות, וגם היא בעצם מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא האם להודות בפני הקונגרס שאתה חבר במפלגה הקומוניסטית? יכול להיות שהייתי אומר לקונגרס שהייתי צעיר, שעשיתי טעות ונותן לזה לעבור הלאה. אבל זה לא הסתכם פה. הקונגרס רצה שהאנשים לא רק יודו, אלא גם יפלילו וילשינו על חברים שלהם - ופה הבעיה. הבעיה היא שאתה חורץ את גורלם של אחרים. לזה לא נראה לי שהייתי מסכים. אבל, אני רגיל לשבור חוקים ומוסכמות".
גודמן נולד בסנט לואיס ב-1952 לאמא מלצרית ואבא דוור שחטף התקף לב ומת כשהשחקן היה בן שנתיים בלבד. כבחור צעיר, הוא היה שחקן פוטבול די מבטיח, ואפילו התקבל לאוניברסיטת מיזורי על מלגת ספורט. באותה האוניברסיטה הוא גילה את חיבתו לדרמה, עבר לניו יורק בשנות ה-70 וניסה את מזלו כשחקן דרמטי. בתחילת שנות השמונים התחילו התפקידים לזרום. "בייבי אריזונה" היה הראשון מבין שיתופי הפעולה שלו עם האחים כהן, ואחר כך "רוזאן".
אחת התכונות שמיוחסות לגודמן על ידי המבקרים, פרט למבנה גופו הגדול וקולו הענק, הוא זה שהוא יכול לקחת את הנבל הפסיכופת הכי גדול ולגרום לכך שהקהל יהיה לצדו. באותה המידה הוא יכול לקחת טיפוסים שבלוניים ומרובעים ולנטוע בקהל ספקות וחוסר בטחון לגביהם. "זאת הסיבה שתמיד אהבתי את הדמות של צ'רלי מדוז מ'ברטון פינק'. הוא היה מאוד סימפטי יחסית לאדם שהיה נחש. הוא היה מטורף אובדני אבל בצורה נחמדה", הוא נזכר.
בכלל, 'ברטון פינק' הוא אחד הסרטים היחידים בהם מוכן גודמן לשוב ולצפות. הוא לא אוהב לראות את עצמו על המסך, זה מביך אותו. "לרוב אני חושב שהייתי עושה דברים אחרת כשאני רואה את הסרטים. זו לא הרגשה טובה. את הסרטים של האחים כהן אני יכול לראות. אני אוהב אותם. במיוחד את 'ברטון פינק', זה סרט שהוא לגמרי מטורף ובעולם של עצמו".
גודמן מספר שעם ההצלחה הגיע כמובן גם אובדן האנונימיות, דבר שלא היה לו קל איתו. "תהילה משנה אנשים, גם אם אתה מבטיח לעצמך שאתה לא תשתנה כשלך זה יקרה. אני הפכתי לאדם יותר פרטי. הגבתי לזה ממש בהגזמה בהתחלה, התכנסתי בעצמי, התגעגעתי לימי האנונימיות. אבל, אני לא יכול להיות חזיר ולהגיד שאני לא מעריך את כל מה שזה נתן לי, שאני לא מעריך גם עכשיו את הימים שזה נותן לי עבודה, נותן לי סיבה לקום מהמיטה בבוקר. כל עוד זה קורה, זה טוב".
