שם ראיתי קשת בענן: אפריקה שינתה לי את זווית הראייה
תנינים רעבים, נמר עם שם של טייס, לורד בריטי עם אשתו האנינה, וגרמני חובב אירוויזיונים נפגשו על נהר הזמבזי לספארי 5 כוכבים באפריקה הדרומית. רותי רודנר, מגה-עירונית עם עבר כפרי, כותבת על היבשת שחדרה לה ללב
יום אפס (או: כמה דברים שאתם צריכים לדעת לפני הכל)
זה היה ביום שדיווייד בואי מת. קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. כמה מפתיעה? אז ככה: חודשיים קודם שברתי את הרגל על מעבר חצייה באבן גבירול. כאילו, כמה נמוך אפשר לרדת? מצאתי את עצמי מרירה, זועפת ומנוטרלת בבית. שמונה שבועות של קיבוע נראו לי כמו נצח, ניסיתי לקחת את זה ברוחניות, לקרוא, ללמוד, לכתוב. כלום. מדבר. ואז טלפון.
אני זוכרת שברקע התנגן Starman Waiting in the Sky, ואני הרגשתי באמת כאילו כוכב נפל והבעתי משאלה. על הקו הייתה רונית הרשקוביץ. בפעם הקודמת שנפגשנו – ואני הכי לא כזאת, תבינו מיד - זה היה על סירת עץ חורקת שפרקה אותנו באי החול הסודי שלה בזנזיבר, שמתגלה רק לכמה שעות ביום בשעת השפל. שם, עם אננס מפולח ובקבוק יין לבן מול השקיעה, התוודיתי בפניה על אהבתי. לאפריקה. עכשיו, שמונה חודשים אחרי, הייתה לה הצעה מעניינת במיוחד.
משהו עלי: למרות מה שאפשר להניח מהשורות שלמעלה, אני עכבר עיר עם עבר של ילדת כפר. מרגישה יותר בטוחה בעיר גדולה, אוהבת נסיעות עם תוכן, לא משתגעת על בטן-גב, לא אחת שעשתה הכול, ניסתה הכול ולא הייתה בכל מקום, אלא יותר בחורה שנגמלה מאינספור פחדים וחששות, והייתה צריכה באמת בעיטה חזקה בישבן כדי להגיע למקום רחוק וזר כמו אפריקה.
פעמיים, כן? את הבעיטה בכלל קיבלתי בפסח האחרון, כשנסעתי עם המשפחה לטנזניה. ספארי מרהיב של חיות שאת חולמת מילדות לפגוש משנים של סרטים, ספרים וחלומות. וחזרתי חולת אהבה. כל מה שרציתי היה לחזור לאפריקה ומהר (והאמת שבמקרה או שלא גם הייתי חולה). בכל אופן, לחזור לשם נראה חסר סיכוי, כי גיא לא אוהב לחזור למקומות פעמיים ואני כבר דמיינתי בקדרות את טיול הפנסיונרים שאולי הוא יסכים לעשות איתי עוד 30 שנה עם הנכדים.
עכשיו תדחסו את כל סימני השאלה וההתרגשות ליומיים של ויזה מזורזת, זריקות במרפאת המטיילים היעילה במיוחד בדיזנגוף סנטר והצטיידות במלרון נגד מלריה, כדורים שסתם יצא להם שם רע. וזהו. ארזתי (לבד) בתיק נסיעות רך – לא במזוודה, כדי שאפשר יהיה להעמיס על מטוסי הססנה הזעירים שתיכף נידחס אליהם בעצמנו - ויאללה, חתכנו.
יום ראשון (או: פילים בחדר השינה)
בשלב הפור-פליי אפשר כבר היה להבין שיהיה כיף. אנחנו נוחתים ביוהנסבורג, אחרי טיסת לילה מושלמת מהסוג של "עולים על המטוס, מסרבים בנימוס שלא תצטערו עליו לארוחת הערב המיותרת, מסרבים בנימוס שכן תצטערו עליו (אבל עדיף לישון!) לקטע המגניב עם האייפד שהם מחלקים עם הסרטים לצפייה פרטית, וקמים רעננים עם אור ראשון כדי לאכול ארוחת בוקר ולנחות באפריקה".
באופן כללי, מציעה, למי שיכול, לבזבז כל נקודה שצברתם אי פעם בנוסע המתמיד על ביזנס בטיסה הזאת של אל על. טיסת יום היא במילא דבר לא נוח, אז מה זה משנה אם כבר לא נוח באקונומי או בביזנס? בלילה ההטיה של הכיסא עושה את ההבדל.
שדה התעופה ביוהנסבורג, תור ארוך (ארוך, ארוך) לדרכונים. תיכף נקבל את אחת מאינספור החותמות שנאסוף בנסיעה הזאת: מדרום אפריקה דרך בוצואנה, נמיביה, זמביה וזימבבואה. חמש מדינות בששה ימים. מסכן הדרכון שחטף וחטף, תזכורת לכך שככל שהמדינה פחות מודרנית ככה היא יותר אוהבת חותמות של פקידים.
ביוהנסבורג, איפה שאצלנו מוכרים נייקי ומסכי פלזמה, נדהמנו לראות קולבי ענק שעליהם תלויים בגאווה שטיחים מעור זברה, כולל ראש וזנב. לא ייאמן. מסתבר שבדרום אפריקה הציד איננו בלתי חוקי. בשמורות אסור, יופי, אבל הזברה המסכנה, לא תמיד הווייז שלה פועל כשהיא חוצה את הגבול הבלתי נראה של האזור המוגן, ואז בנג בנג.
ביעד שאנחנו ממריאים אליו, בוצואנה, לא רק שאסור לצוד, יותר מזה – מותר לירות כדי להרוג במי שחשוד בניסיון לפגוע בחיות. לכן זאת מדינה שמתברכת באוכלוסיית הפילים הגדולה ביותר בעולם, ולשמחתי עוד מעט נפגוש כמה מאות מהם באופן אישי.
אנחנו נוחתים במאון (maun) עיר קטנה, ומאותו רגע – אתם מכירים את הסיגנל הקטן מצד שמאל בטלפון שאומר לכם נגיד 'סלקום-כך-וכך-קליטה'?. אז זהו, שאין אותו יותר. הגענו למקום הזה בעולם שהרשת הסלולרית לא הגיעה אליו. לא מדברת אתכם על אינטרנט, ווטסאפ, פייסבוק, ynet, זה אין, נקודה, מדברת אתכם על שיחת טלפון "הלו הלו אמא". אין.
רונית ואנשיה מספארי קומפני, מארגני הטיול שלנו, הכריזו על דיגיטל דיטוקס – ניקוי דיגיטלי – וכמו בכל גמילה, בהתחלה את חושבת יאללה, בקטנה, זה לא שאני באמת מכורה. בהמשך את נכנסת לקריז, ורק אם לא נשברת, לא צלצלת, לא דיווחת, לא שיתפת, את יוצאת מהתהליך אחרי שישה ימים עם מסוגלות אמיתית לראות עיגול אדום של התרעה בפייסבוק ולהתעלם ממנו. זה קרה לי חברים ("אנחנו אוהבים אותך רותי").
במאון (חותמת דרום אפריקה אאוט, בוצואנה אין) אנחנו תופסים אייר-טקסי, מונית אווירית, ססנה עם 12 מקומות, שתטוס מעל הדלתא של נהר האוקוונגו, הנהר הרביעי בגודלו באפריקה. זוכרים את האקסיומה "כל הנחלים זורמים לים"?, אז זהו, שלא. האוקוונגו פשוט נספג באדמות החוליות של מדבר הקלהרי, שאנחנו נמצאים עכשיו בשוליו, בדלתא מפוארת, שנראית מלמעלה כמו שורש עץ עצום ומסועף שממלא בקווים של תכלת-מים את הירוק שמסביב. מראה מרהיב.
אנחנו האחרונים בתור לרדת. אמרתי מונית? התכוונתי מונית שירות. בכל מחנה המטוס נוחת על רצועת חול מיושרת, מוריד קבוצה קטנה, ועולה שוב לדרכו. אנחנו נוחתים ברצועת החול שלנו, שדה התעופה של Tubu Tree Camp. ברוקן, המדריך המקומי, שיהיה אלוהים בשבילנו ביומיים הקרובים, מחכה לנו עם לנדרובר חתיך (גם ברוקן נראה די טוב בעצמו), ונותן לכל אחד בקבוק מים עם השם שלו מודפס. ואני רק חושבת איך להביא כזה לילדים לבית ספר. כמה ילדותי ככה מרגש.
הדרך למחנה כבר רצופה פילים ואימפלות, ואני מנסחת בשביל ירון ורון, שני הבנים שבמשלחת, כתב וצלם, שעושים ספארי פעם ראשונה, את מה שיהפוך בימים הקרובים לסלנג של הטיול: אתם תראו שעוד כמה ימים נראה פיל ונגיד "אה, פיל", וזה לא יהיה ממקום מואס ומשועמם אלא משום שזה ייראה לנו פתאום פשוט טבעי. עוד פיל. מאותו רגע כל חוויה הזויה ומופלאה קיבלה את התיוג של "אה, ססנה", "אה, קוקטיילים בשקיעה על האגם".
המחנה – גשרי עץ מובילים אותך בין עשרה מבני אוהל שנטועים בלב השמורה, מסגרות בנויות שביניהן נמתחים קירות ברנזט עבה. הפנים - הישר מפינתנו "החיים בתוך מגזין עיצוב מהמם" – הכול באוף ווייט, וילונות, שטיח לא חדש מדי, אפיריון רשת מרהיב מעל המיטה, וגולת הכותרת: ערכת הישרדות שכוללת צופר אוויר (כן, יש דבר כזה, ואומרים שהוא עושה רעש מחריד אוזניים), שלושה תכשירים שונים נגד יתושים (ליום, ללילה ולריח טוב), וכמובן, מדריך ציפורים.
לא קפץ עלי אריה, לא כל כך מתעניינת בצפרות, וגם עניין היתושים בכלל לא היווה בעיה. דווקא חיבור לוויי.פיי היה תורם. אני כבר 24 שעות לא מחוברת והעקצוצים מתחילים. יתוש זה לא, בכל אופן.
אחר הצהרים אנחנו יוצאים לספארי, כלומר ישובים בג'יפ פתוח ונתונים לחסדיו של ברוקן שמכיר בשמורה כל ציץ ועשב. חשוב להסביר: שמורה = שטח של 15 אלף קילומטרים רבועים, כשני שליש משטח ישראל, וזאת רק אחת מיני כמה בבוצואנה. ולנו יש פלאפל. יהה...
אלה שעות קסומות של אור רך, ורוד, כתום, שמלטף את העשב הירוק של הדלתא ומנציץ את בריכות המים הקטנות, ואנחנו מזהים להקת כלבי בר, פילים, אנטילופות מכמה סוגים ובבונים מלאי חשיבות עצמית שעושים אוונטות אחד על השני. שקיעה בלתי נתפסת ביופיה (אה, שקיעה) עוטפת אותנו מכל הכיוונים, והיא ארוכה ומתוזמנת בנדיבות, ואנחנו נשפכים מרוב התלהבות. לא מאמינים שתיכף, באור אחרון, עוד נראה זוג אריות מרהיבים אוספים כוח לציד של הלילה, מתעלמים מאתנו במלכותיות אדנותית.
אנחנו כל כך קרובים אליהם, ומה שנורא בזה שהם לא מפחדים מאתנו בכלל. אם היינו מהרעים, ורוצים לתקוע בהם כדור, זה מביך כמה שזה קל. אני לוקחת איתי, גם למסע הזה, ספר של המינגווי כעדות לעבר העגום, לפני מאה שנה, שבו מסעות הציד היו הובי משלים לקולוניאליזם, ואפילו ארנסט, הצייד הדגול, מודה שם ש"אריה, כאשר הוא רואה אדם, יעלה במוחו רעיון אחד בלבד, לתפוס מסתור שבו לא יטרידו אותו".
אני משתוקקת לחלק את המחשבות והחוויות עם משפחתי, אבל גם מכירה תודה על האפשרות להיות פה לבד, בלי שום ילד לדרבן, לתת לקסם של המקום פשוט לשטוף אותי. מכירים את הרגע הזה, לפני שטיפת מכוניות, שאתם מכניסים לניוטרל ומעכשיו זה פשוט זז על המסוע ואתם שם לבד במכונית, שומעים מוסיקה ומשתגעים, ולא צריך לעשות שום דבר, כי הכול פשוט קורה? אז כזה, אבל תחת כיפת השמים הגדולה ביותר שאפשר לבקש.
יום שני (או: מועדוני הרווקים הבודדים)
קמים בחמש בבוקר של ספארי. מסרבים בנימוס לארוחת הבוקר הנדיבה ומתיישבים בג'יפ עם ברוקן ליד ההגה. השמות של הבוצואנים נוטים להיות תארים, כמו precious, או general, ולחבר הבוצואני שלנו אמא קראה broken, שבור, כי לאבא שלו היו כבר שלושה בנים והוא נשבר לגלות שגם הרביעי יצא זכר. לא איזה מתנה לחיים, אבל הבחור לא מתלונן. שלושה חודשים בחיק הטבע, מנותק מהכול, חודש עם המשפחה (צחוק הגורל, יש לו שלוש בנות), ובחזרה לשמורה.
הוא מדבר אנגלית יותר טוב מכולנו ומודיע לנו שהיום נראה זברות וג'ירפות. אבל בינתיים פילים, פילים, פילים, חוצים את דרכנו, מבצבצים באפור בין העצים, ואני נרעשת במיוחד, כי בטנזניה, הספארי הקודם שלי, נרצחים אלף פילים בשנה על ידי ציידים ממומנים בכסף סיני. ופה – הפילים משגשגים.
זאת שעת שחר, ומישהו שם למעלה מושך חבל גדול ובלתי נראה ומעלה את השמש לבמה, לא משהו שאני פוגשת הרבה בחיי הנוכחיים, ואני מכריחה את כולם לשמוע איתי את Here Comes the Sun. יש רגעים שמזמינים התמסרות לקיטש שחבל להרוס עם ציניות ודעות מבוססות.
שוב ושוב אנחנו נתקלים בלהקות של זכרים מבודדים. מועדוני רווקים של אימפלות, צבאי קודו, פילים שהזכריות שלהם זכתה אצלנו לכינוי הרגל החמישית, ופומבות – חזיר היבלות שקיבל את שמו בסרנגטי הרחוקה ונתן את הזכויות לדיסני. על כל מועדון רווקים שכזה, שחבריו יכלו את חייהם בלי להפרות ובלי להרבות, ממש כך, יש איזה זכר בר מזל שנהנה מחברתן של בנות מינו וצובע דורות שלמים בגנטיקה שלו.
השמש כבר באמצע השמים ואנחנו דוגמים סוף סוף גם זברות, חיה מושלמת ביופיה, ונפלאה כשהיא מתחככת בזברות אחרות ויוצרת מרקמים אופטיים יפהפיים בשחור לבן.
אז זברות וי, או במלים אחרות "אה, זברה", ועכשיו הפסקת קפה בג'ונגל. בבוצואנה בספארי מותר לרדת מהשבילים המסומנים ולנהוג גם בשטח הפתוח, ומותר – באזורים בטוחים – לרדת לשעה קלה מהג'יפ ולחלץ עצמות. אנחנו עוצרים במעין אחו עגול שמתמלא במים כשהגשם יותר תקיף, אבל עכשיו הוא פרחוני וקשיח לדריכה. מסביב קולות עזים של ציפורים נותנים ביט קשקשני שמח, וברוקן פורש ערכת קפה מושלמת מלווה בעוגיות פריכוניות מתובלנות. רונית שלנו מחבקת כוס קפה חמה, נעמדת באמצע האחו, ויוצאת מגדרה.
וככה, עם הקפה, אנחנו יוצאים רגע ברשותכם להפסקת פרסומות קצרה.
רונית הרשקוביץ, שנוסעת על כלי רכב עם לוחית דיפלומטית, היא קונסולית אמיתית של היבשת השחורה בישראל. עם תחושת שליחות היא מנהלת חברת טיולי בוטיק שמתמחה באפריקה. כן, היא סוגרת טיסות, מלונות, מסלולים, בלה בלה בלה, אבל זה לא העניין. האישה פשוט מכירה את אפריקה באינטימיות שמצליחה להדביק אותך באהבה ובשמחת חיים.
יש לה חזון של איך צריך לעשות את זה נכון, באיזון שבין טבע מחוספס לחופשה מפנקת, היא מתרגשת מחיות וממקומות שכבר הייתה בהם אלף פעמים כמו מישהו שאיבד את הזיכרון ומצליח לחוות כל רגע מחדש כאילו שהוא באמת פעם ראשונה. יש לה צליל שריקה כזה של הלשון – שלמדנו לזהות היטב – שאומר "אין לי מלים לתאר כמה יפה, כמה טוב, כמה מהמם", ואנחנו, חבורה של ארבעה קליינטים ממומנים, נדבקים בהתלהבות שלה ומרגישים כאילו ניל ארמסטרונג הזמין אותנו לבקר על הירח.
בשלב מסוים של הבוקר אנחנו מקבלים רמז עבה שהגיע זמן לנוח. הבאפלו, חיה שנראית תמיד כמו פקיד חמום מוח שהפרעת לו בעבודה, נועצים בנו עיניים של יאללה תחפפו. זה 12 בצהרים ויש לנו עכשיו ארבע שעות הפסקה. בחלק הדרומי של אפריקה אמצע הקיץ והטמפרטורות עולות מעל 30. זמן צל.
אני גומעת את הספר הבוצואני שלי, מתנה שקניתי לעצמי מזמן בלונדון ורק עכשיו נפתחה, הראשון בסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1" – ספרי בלשות משובחים שמספרים את עלילותיה של ממה ראמוצווה, אישה מודרנית במדינה אפריקנית שמנסה למצוא את דרכה בין הישן לחדש. כתב את זה בכלל פרופסור למשפטים, אלכסנדר מק'קול סמית, איש לבן וסקוטי שנולד בזימבבואה השכנה וחי שנים בבוצואנה. תענוג של ספר גם בלי קשר לסינרגיה הנדירה שמאפשרת לקולות, לריחות, לדמויות, ללהט השמש, לעלות מן הדף ולעטוף את האוהל שנמצא – כמו שהבלשית גיבורת הספר אוהבת לומר – מתחת לשמים הלבנים של בוצואנה. יש רק בעיה אחת, הקטע בספר שאני מגיעה אליו עוסק בנחשים, הממבה השחורה, לשם דיוק, הגרוע מכולם, ורעד קל של אי נוחות מצמרר לי בדיוק את עמוד השדרה.
אז ברוקן מבטיח למצוא לנו נמר וכולנו מבינים את הקריצה - נמרים הם בלתי נתפסים בעליל על שום בדידותם – ולא מאמינים מה יקרה בדיוק בעוד כמה דקות, כשאנחנו ניסע בניחותא בשביל, ונמר חברבורות צעיר ומפואר ביותר פשוט יחצה את השביל מול העיניים שלנו ויסמן – בואו אחרי.
יואב בן דרור, כך קראנו לנמר בג'יפ בחיבה, בדיוק סיים לאכול בבון בגודל בינוני שנשאר ממנו רק הראש, ואז עיכל בניחותא בצל, בתנוחות משתנות של פינוק חתולי עטוף בפרוות חברבורות מצוירת ביד אמן. ככה, שעתיים, הוא מנמנם, מרים מראש מדי פעם, מתהפך, ואנחנו צמודים אליו בהשתנקות, עושים לו בוק חרישי במצלמות וממלאים את מאגר הזיכרון עד סוף ההארד דיסק.
יום שלישי (או: על הסירה עם לורד סקידלסקי)
אה ססנה.... והפעם קטנטונת, של תשעה מקומות בלבד, שאנחנו תופסים יחד עם טייס מקומי שאיך לומר בעדינות, קצת מנמנם לפרקים. הבנות נכנסות לפעולה: רונית דוחפת לו סוכריות חמאה של ורתר אורגינל, ומיקי מבקשת ממנו הסברים בלייב על המפה. אנחנו טסים כל כך נמוך שאפשר לראות, ובכן, עצים. לא בתים, לא כבישים, לא עמודי חשמל. שטח עצום של טבע נטול הפרעה. נוחתים במעבר הגבול בין בוצואנה (ביי ביי, היית טובה אלינו, בום בום חותמות על הדרכון), לנמיביה (בום בום בום חותמות, ומה לעזאזל את קשורה לפה נמיביה? תסתכלו על המפה ותבינו לבד את החוסר היגיון, דבר נפוץ באפריקה שנגזר מסחר-מכר חסר לב של הכובשים הלבנים).
סירה קטנה מחכה לנו ולוקחת אותנו למעמקי נהר הצ'ובה העצום, שמתחיל אי שם באוגנדה ויורד את כל הדרך, אלפי אלפים של קילומטרים, עד לאוקיינוס ההודי. אנחנו פוגשים אותו באמצע הדרך בערך, לא רחוק מהמקום שבו הוא מתאבד במפלי ויקטוריה, אבל עוד לפני שנגיע לשם, צפויים לנו עכשיו יומיים על סירה, "זמבזי קווין", שנראית מבחוץ כמו אסדת שיכונים, ומפנקת מבפנים כמו (למה כמו?) מלון חמישה כוכבים. דרום אפריקנית נמרצת מקריאה לנו בטון קלאב-מדי משהו את חוקי הסירה, וכן, האלכוהול חינם, ואת שעות הפעילות. מסתבר שחוץ מלעשות מקלחת זריזה אין הרבה זמן למי שרוצה להספיק ספארי נהרות, כי הסירה הקטנה תיכף מפליגה.
זה יום רביעי בשבוע, ולראשונה מבצבץ סיגנל סלולרי שפירושו - תודה לאל, אפשר להתקשר לילדים. אני עומדת בגבורה בהיעדר האינטרנט, לא חושבת על קבוצות הווצאפ של ההורים מהכיתה ומהגן, על אינספור סטטוסים בפייסבוק, ועל תמונות מרהיבות שהייתי יכולה להעלות לאינסטגרם. אבל לא לדבר עם הילדים (טוב נו ועם הבעל) שלושה ימים, זה כבר קשה, וזה קורה סוף סוף על סיפונה של הזמבזי קווין, בסגנון השיחות מחו"ל של פעם, שהיו מתנהלות בצעקות ותוך זירוז מתמיד של השיחה אל סופה, כי כל דקה שווה זהב. מילולית, הכוונה.
שמורת הצו'בה שאנחנו מפליגים לאורך גבול המים שלה מתברכת בהמון פילים. רק לראות את החיה הנכחדת הזאת מגיעה להינפש במים, לשתות ולהשפריץ, בעדרים של 30-20 בכל הגדלים, כולל הקטנטנים שעד גיל שלושה שבועות עוד יכולים להתכנס מתחת לאימא שלהם. מה אני אגיד לכם, בשביל הרגע הזה המציאו את ה"אוו" ואת ה"אהההה" – אנחות של עונג ופליאה, תחליף עילג וספונטני למלים שנשחקו בפינו כמו מדהים ומהמם.
אנחנו, חמשת הישראלים, יושבים בחרטום הסירה, שדוממה מנוע ונעה ברכות ממש קרוב לגדה, שם חיכתה להקת בבונים ענקית שמזכירה לי את הקיבוץ בשילוב שבין האהבה והחום לשנאה והטינה. רגע הם מחבקים ומנשקים אחד את השני ופולים כינים בדביקות יתרה, ושנייה אחרי זה מעיפים סטירה מזלזלת של תעוף ממני ו"תזכיר לי מאיפה אנחנו?". נורא קומי וממכר כמו טלנובלה.
בצד השני של המפרץ להקה עצומה של אימפלות, האנטילופה העדינה שמקיימת את כל מה שיפה בבני מינה – משתוללת בטירוף, לא יודעת מה הם לקחו, אבל הן בפרצי ריצה/קפיצה, דוהרות מצד לצד, מנהלות בינן לבין עצמן איזה מרוץ שליחים שמזניק בכל פעם חלק אחר בלהקה לטוס אל הגבעה ולחזור בחזרה.
אני מסובבת רגע את הגב לחיות של הגדה ומתבוננת בשאר יושבי הסירה. כן, אנחנו לא לבד, שכחתי לציין. חבורה של שישה אנשים שקשה לפענח את הקשר ביניהם מדברת מאחורינו באנגלית של מנומסים. אחרי ארבעה ימי ספארי אני מאמצת איזו יכולת התבוננות אחרת במרחב. כשאת צופה בחיות אין לך באמת כתוביות שמספרות לך את הסיפור, ואת יוצרת אותו לעצמך. הנה זה גור של זאתי, והוא משחק עם זה שנראה קצת בוגר ממנו, אולי זה אח שלו, אבל ההוא חושב שהוא רוצה לקחת לו את האוכל אז הוא ככה וככה.
אני נועצת עיניים בחבורה המיוחדת שיושבת בספסלים האחוריים בסירה ומנסה לפענח את הסיפור שלהם. ספארי אנשים. יש את ההוא הצוהל, שמדבר בגרמנית בטלפון הנייד עם הבירה השלישית ביד. נראה אחד עם ביטחון עצמי של עשירים. יש את זאת שזורקת לו הערות סרקסטיות מוחבאת מתחת כובע כותנה לבן רחב שוליים. בטח אשתו. יש את הזוג המאוהב, צעירים ושיקים אבל לא יותר מדי, ואת זוג המבוגרים – היא קצת חמצמצה ומשתמשת בטלפון נייד של פעם, והוא איש חביב ביותר שרק עבר לאייפון ומתקשה מאוד עם העניין של הצילום.
עוד יממה על הסירה והחבורה מתבהרת: היינריך ואמנדה הם בעלי חוות חקלאיות ענקיות באפריקה. הוא נסיך אוסטרי, היא נולדה בזימבבואה והייתה בכלל זמרת רוק מפורסמת. אצלם בחברה עובדים שני הדוקטורים מאוקספורד - כריסטיאן השוודי ואנג'לה האוסטרלית (השיקיים ונטולי הדאגות). כל הרביעייה מארחת לספארי נהרות את האיש שחיבר ביניהם, הלוא הוא חוקר הכלכלה הנודע, בעל השם העולמי, הלורד רוברט סקידלסקי ואשתו הגבירה. אם זה לא לחיות בסרט אז אני לא יודעת מה כן.
יום רביעי (או "שם ראיתי קשת בענן")
על הזמבזי קווין קמים מאוחר. השארתי בכוונה את הווילון פתוח לרווחה כדי לקום בבוקר עם המראה של הנהר. בתוכנית היום – להקה של 20 ג'ירפות רצה על גדת הנהר ממש לידינו במראה מרהיב של פארק היורה, ומיד אחר כך קפיצה לכפר מקומי של שבט הסובייה על גדת הנהר בצד של נמיביה.
טיול באפריקה יכול לזמן הרבה אנתרופולוגיה. אני באופן אישי קצת נרתעת מזה, מההליכה המשתאה הזאת בין הבקתות שעשויות צואת פרות, והטקס הבלתי נמנע שעורכים לכבודך התייר כדי שבסוף תקנה כמה מחרוזות במחיר מופקע, או שלושה היפופוטמים מעץ במקרה שלי. בסוף זה תמיד מעניין ומזמן למידה ומחשבה, צריך רק להתגבר על המבוכה ולהכיר בחוקי העסקה: אתם תבקרו, תתנשאו, קצת תרחמו, אבל גם תתפלאו ותלמדו, ובסוף תשלמו.
אנחנו מגיעים למרבד קלוע שאישה מבוגרת מבשלת עליו אורז ודגים טריים. לידה בסיכול רגליים יושב ראש הכפר, עיוור ונכה, אין לו כפות רגליים וידיים, תלוי לחלוטין במישהו שיאכיל אותו ויישא אותו ממקום למקום. אנחנו מברכים אותו לשלום והולכים אל מתחת לעץ הגדול המדובר, שצמרתו רוחשת יונקי דבש מרהיבים בצהוב עז. הציפורים נוחתות וממריאות מהקנים העגולים שתלויים כסלסלות על העץ הגבוה, ומתחתיהם רוקדים בני השבט ושרים, מזמינים אותנו להצטרף ואנחנו נבו-כים נו-רא.
המדריך המלומד מהסירה, שדומה לסטיבי וונדר שתי טיפות מים אבל קוראים לו דווקא לנון, עושה אחר כך קצת סדר בשאלות שלי: לראש השבט יש צרעת, המחלה שמכלה את קצות הגוף – אצבעות רגליים, ידיים, ואחריהן אף ואוזניים. המחלה, מבעיתה ככל שתהיה, איננה קלה להידבקות. 95 אחוז מהאנושות מחוסנים ממנה בכלל באופן טבעי. הצרעת, שבגללה כלאו אנשים במערב לכל חייהם, מנותקים ואסורים במגע, היא בשבטים של אפריקה הדרומית משהו שחיים איתו. לא מנדים, לא מוקיעים, אלא מטפלים, חומלים ואפילו מכבדים, אם במקרה מדובר בראש הכפר שעל פיו יישק דבר.
לנון מספר על ההתגוששות שאנחנו מכירים מפה בין הישן לחדש, בין מסורת אבות לחוק המדינה, מברך על המודרניות ששחררה בכפרים כמו אלה ילדות בנות חמש מגברים בני 50 שמותר היה להם להתחתן עמן, פטרה נשים מעקירת הניבים בעת החתונה (כדי שגבר שיתחיל איתן יקבל חיוך בלי שינים של "תפוסה"), ואני חושבת כמה קל לנו להגיד פרימיטיביים עליהם, ולא עלינו, שנשים יכולות להירצח אצלנו על "כבוד" המשפחה, ולגלח את כל שערן מפאת "צניעות".
בשלהי הביקור בכפר אני מגיעה למיקי נרעשת. תקשיבי, אני מצביעה על גבו של הבחור הגרמני, שכננו לסירה, את מזהה מה הוא מזמזמם? נשבעת לך שזה שיר של אילנית. אין מצב, היא אומרת לי, ואני נדבקת אליו כדי להוכיח לה ומשוכנעת, הוא מהמהם את "שם, שם ראיתי קשת בענן". תסלח לי, אני פונה אליו, הייתכן?! הוא מחייך עד לעיגולי משקפיו המעוצבים מדי, פותח לי באייפון שלו, שם באמצע בכפר, ספרייה של כל שירי האירווזיון לדורותיהם, מקוטלגים לעשורים, ועובר איתי, ברפרוף, על כל שיר שייצג את ישראל אי פעם, משנת 73 ואילך. המלים רשומות לו באותיות לועזיות, ואם כבר נפגשנו פה במקרה מתחת לעץ הגדול, הוא חייב לדעת רק דבר אחד, מה זאת המלה המסובכת הזאת, שמופיעה בכל השירים כמעט: VA-HA-A.
וככה, לא-מאמצע-שום-מקום, עם רמקול קטן שמתחבר לטלפון, מתרוממת לה מסיבת אבניבי שיזהר כהן לא היה מעז לדמיין אפילו בחלומותיו הכמוסים ביותר.
2:00 בלילה, אילנית כבר הוחלפה בביונסה, והמסיבה המאולתרת מסתיימת כשפיטר נופל כמו שק על השולחן במרפסת הסירה, ממלמל באושר "ששששששם, ששששששם ראיתי קשת בענן".
יום חמישי (או: דמעות של מלאכים)
ביי ביי סירה מופלאה, ביי נמיביה, טראח על הדרכון, הלו זמביה, טראח טראח טראח. היום האחרון שלנו בשטח מוקדש למפלי ויקטוריה שאליהם נצא אחר הצהרים, אחרי קצת ספארי וקצת מנוחה במחנה קטן וחמוד שנמצא על גדות נהר הזמבזי, השכן של הצ'ובה, שחובר לו יחדיו כדי להתמוטט בשאון וברהב מצוק ענק שאורכו קילומטר וחצי וגובהו מאה מטר - להלן אה מפלים - שמתחרים עם הניאגרה ועם האיגוואסו שבאמריקה על תואר המרהיבים בעולם, ואת הקול שלי הם קיבלו מיד. לא הייתי באחרים, ואלה לגמרי עוצרי נשימה בשבילי.
אני חושבת על ד"ר ליווינגסטון נתקל לפני כ-160 שנה בקיר המים האדיר הזה בלי שום הכנה מוקדמת, בלי ציפייה, תמונה, תיאור שמכין את הצמצם במוח להיפתח אל היופי והעוצמה, ובלילה, עם הוויי.פיי הראשון מזה שישה ימים, מחפשת מה באמת כתב. ובכן, זה הולך ככה: "באנגליה לא תוכל לראות דברים כאלה שאותם רואים בוודאי מלאכים במעופם" - התחלה מבטיחה, לא? אבל אחריה תיאור ארוך ויבש של התנאים הגיאוגרפיים, כולל מידות ומשקלים, בלי שום שיהוק נוסף של התלהבות או חס וחלילה איזה דימוי לירי.
מנחשת שהוא רצה להעביר לאנגלים שם בבית יכולת לבנות מחדש את הדימוי בעזרת הקואורדינטות המדויקות שלו, נאמן לז'אנר ספרי המסעות שהיו להיט באנגליה הויקטוריאנית, ושאת הדם היבשושי אפשר למצוא עדיין בסרטי הטבע של דיוויד אטינבורו ודומיו שעושים הכול כדי להשאיר לנו את הצד המתפעל.
ואנחנו, יום שישי אחר צהרים, צורחים מהתפעלות כשקשת בענן מבליחה בטווח שבין השמש לטיפות, ולא מאמינים כשבאמצע הקיר, סנטימטרים ספורים מהצוק, עומד דייג מקומי עם חנית, יציב ומושרש, בזרם אדיר שמעביר מתחתיו אלפי ליטרים של מים בשנייה.
מחר לפני הטיסה הביתה עוד נספיק לראות את המפלים גם מהצד השני של זימבבואה (בום טראח), כי רונית מלכת הפרטים הקטנים חושבת, ובצדק, שאסור לנו לפספס את זה, אבל בינתיים אנחנו חוזרים בחושך, מספיקים לעבור דרך להקה של קרנפים לבנים אשר פלוגת שומרים עם נשק מלווה אותה יומם ולילה לבל ייכחדו.
לילה אחרון וקליטה, הטלפון נפתח ברעד התרגשות. עוד שנייה תתעכב פה הסיסמה של הוויי.פיי ונטרוף את השליח מדסק הקבלה. כל הרשמים נצברו בפנקס, נצורים באמברגו עד שיהיה ווטסאפ, אינסטגרם ופייסבוק, לצעוק אותם לחברים. אני מחכה עם כל ההודעות מהגן, והכיתה, ופטפוטי החברים, מבינה שלא הפסדתי שום דבר, ומבטיחה לעצמי שמהיום דיאטה: חייבת להכניס את עצמי למשמעת דיגיטלית. דה.
הולכים לישון בשטח פעם אחרונה. הספר הראשון של ממה רומוצווה נגמר בדיוק, ואני מנצלת את כל הוויי.פיי שיש במחנה כדי להוריד לעצמי לאייפון את ספר ההמשך. דמעות של ג'ירפה קוראים לו. בעוד כ-24 שעות ננחת בתל אביב, שזופים משמש ומגעגוע למה שהשארנו מאחור.
אה, אפריקה, תודה לך. לא יודעת מתי שוב ניפגש. את חודרת לי ללב ומשנה את זווית הראייה שלי, גורמת לי לראות אחרת, כלומר טוב יותר, מוציאה אותי מהריבוע ומזכירה לי שאנחנו חיים על גבי כדור.
צילומים: רותי רודנר ורון דבני, "ספארי קומפני"
לפנייה לכתב/ת 
