בראבא: פשוט, וירטואוזי וחודר ללב
מופע היחיד של שלמה בארבא אמור היה ליפול לכל הקלישאות החבוטות - מיאצק ועד בדיחות זהו-זה. אך הודות לארגז כלים קומי בלתי נגמר וההיסטריה המדבקת שלו, הוא מגיש מופע שבו זמנית מחבק את החיים וגם צוחק להם בפרצוף
פנומנה. איך שלא תהפכו בזה – שלמה בראבא הוא תופעה חד פעמית, שם משפחה שהוא במידה שווה שם תואר לקומיקאי-על ושם נרדף לטירוף כרוני, שמדבק את כל הנפגש בדרכו בהתפרצויות צחוק בלתי נשלטות. יותר מארבעה עשורים על הבמה וכמה מעגלי חיים שבנה, פרק, השלים וחוזר חלילה, עושה הרושם שבראבא מצא בגיל 65 את נקודת האיזון, או כך לפחות עולה מתוך מופע יחיד חדש, חשוף במידה מפתיעה, מצחיק עם צביטה בקצה.
זה עידן שכזה שבו האינטימי והפרטי עברו כבר מזמן לרשות הרבים ובמובן זה, המופע של בראבא, בבימויו של רוני ניניו, מדבר את הזמן: נישואים בפעם השלישית, הורות מאוחרת ובאופן כללי הצצה אל מאחורי הקלעים של סלב. ובכל זאת, בניגוד לרוח התקופה, שבה הקומדיה נוגסת ביסים גדולים באוכל מהיר ולא כדי לעכל אלא כדי להקיא אותו, בראבא חוזר אל השורש ומתעכב על פרטים ביוגרפים אינטימיים שנותנים פרספקטיבה גם במימד הביוגראפי של המקום. הוא צוחק לעצב. צוחק את העצב. מדגדג בקטנה את הכאב על מה שהיה והתפספס, נוגח קלות במציאות הקיימת. וזה מצחיק ועצוב בו זמנית, מפתיע במידת גילוי הלב ומרגש מאותה הסיבה בדיוק.
זו תכנית שמגישה כמנה עיקרית את סיפור חייו של בראבא מחלומות הילדות בנתניה ועד ההורות המאוחרת שהוא חווה כעת. בראבא עוצר בתחנות הביניים של החיים והקריירה ומלהטט בשלל מיומנויות שהוא שולף מתוך "ארגז הכלים" האינסופי שלו שמזכיר במידה רבה את התיק הקסום, נטול התחתית, של מרי פופינס.
קשה לומר שזהו הטקסט המבריק ביותר שנכתב לתכנית יחיד – חתומים עליו במשותף בראבא וזוגתו, שמרית גאון - אבל יש בו כנות, מצרך נדיר במחזותינו שנוטים לזלזל בעצמתו. ויש לו את בראבא, פרפורמר אולטימטיבי, שיכול בלי למצמץ להפוך את ספר הטלפונים של אמא שלי לחומר גלם מעולה.
צריך להודות על האמת – מדובר בסיכון. תכניות יחיד, במובן הקלאסי של המושג (כתיבה סאטירית מושחזת עם נגיעות אקטואליות), פינו את מקומן למופעי הסטנד אפ. דור הולך ודור בא ועד כמה שזה כואב כבר לא כולם מכירים את יאצק, דמות החלוץ המיתולוגית עם כובע הטמבל, האקורדיון והשפם.
עוד פחות זוכרים את המשפט: "יאצק תמיד נופל וקם". זה יכול היה בקלות ליפול למלכודת הדבש של הנוסטלגיה, התרפקות של מי שמגרד את הגיל השלישי מלמטה, על עבר מפואר ששקע, או גרוע מזה היאחזות-תלותית בזיכרונות. זה לא המקרה.
בראבא חומק מקורי רשת ההגדרות הנורמטיביות ומייצר מרחב בטוח לאינפנטיליות וירטואוזית אבל יותר מכך הוא פשוט חודר לב. בסופו של דבר מה שנשאר מהערב הזה הוא המבט המפוכח של חולם חלומות, שאת רובם הגשים, על מה שחשוב באמת: הבית שממנו באת. הבית שיצרת לעצמך. שלום עם הבית שהיה וזה הקיים המתהווה. זה לא מצחיק וזה כל כך מצחיק.
