מפתח
הוא רצה לדבר. היא לקחה אותו לפאב רעשני. הוא לגם לגימות ארוכות מהבירה. היא לא נגעה בקוקטייל, ורק עישנה סיגריות בשרשרת. הוא בהה בבירה, בקיר ובמלצרית לסירוגין. היא הביטה בו במבט עייף.
שבועיים לפני כן, הוא הכיר אותה, במקרה. הוא התהלך בשכונה זרה ואפורה, מחפש כתובת של חבר נשכח. היא הייתה בדרך הביתה, כושלת מעט מחוסר שינה. כבר מרחוק משהו בפני התום שלו, שנעו במבוכה בין הבניינים הגבוהים והמנוכרים, הקסים אותה. הוא עצר אותה. שאל על הכתובת. אמרה שזה בדרך שלה, הציעה לו לבוא איתה. אחרי שלושה רחובות הוא כבר כמעט שכח מהחבר הנשכח. היא תפסה לו בעדינות את כף היד ורשמה את הטלפון.
ועכשיו, בפאב ההומה, הדי קולות האנשים נשמעים לו רחוקים מאוד. מרוכז בה, מנסה לפענח. היא בוהה בו מבעד לאישוניה הרחבים, מחשבותיה זורמות ביקום אחר. והוא מביט בה בחזרה בעיניים צבועות בסימן שאלה, ונזכר. איך באותו בוקר, היא לקחה אותו לשדה מרוחק מהכביש, דרך שביל עפר מקועקע בבורות. הוא הלך לצידה, מלא שמחה על הבחורה שזימן לו הגורל. כשבמרחק מטרים ספורים נגלו לפניהם פסי רכבת היא נעמדה מולו ושאלה אותו מה הזיכרון הכי חזק שהותירה בו בחורה. הוא חייך במבוכה ולא ידע מה לענות. היא הצמידה את שפתותיה לפיו הפעור במבוכה, והורידה את חולצתה. הוא הוריד את שלו. החזייה נשמטה. גם המבוכה שלו. היא הפילה אותו ברכות על הקרקע, סמוך מאוד למסילת הברזל הלוהטת. הרוח עזרה לו להסיט את שיערה, לנשוף באוזנה. מרחוק החל להישמע קול שקשוק הרכבת. בעיניים עצומות הוא חיכה לראות איך תגיב. היא נעמדה לרגע. הוא פקח עיניים. היא נותרה ערומה. הוא קפא במקומו. היא נפלה עליו והחלה מפשיטה אותו. הרכבת התקרבה. הוא ניסה להתנתק בעדינות. היא נסחפה בתשוקה והצמידה את ידיו בחוזקה לקרקע הרכה. הוא החל לרעוד, ביקש שתרפה. הרכבת עברה מעליהם ברעש מפחיד. הוא העיף אותה מעליו ואסף את בגדיו. היא שאלה מה העניין. הוא קרא לה משוגעת. היא אמרה שהוא סתם עושה חשבון לכל העולם, וחוץ מזה, כל מה שהאנשים קיבלו זו רק הצצה חטופה של שנייה.
הפאב כבר היה כמעט ריק מאדם. הוא תופף באצבעותיו על בקבוק הבירה, ונתן בה מבט חודר. היא נשפה טבעות עשן מדויקות, והחזירה לו מבט שואל. הוא הזמין חשבון. היא הלכה לשנורר סיגריה. הוא חזר הביתה, נטול הרהורים משום מה. גישש באפילה בכיסו, שלף מחזיק מפתחות, ומתוך חוש שמפתחים לדברים מוכרים, דחף את המפתח הנכון לדלת. היא חזרה הביתה לפנות בוקר, קצת שתויה. יד לא יציבה הצליחה לבסוף להכניס את המפתח הנכון לחור המנעול.
חודשים רבים חלפו מאז, והסתיו כבר צבע את הימים באפור קודר. הייתה זו שעת צהריים. הוא ישב במסעדה עם בחורה נחמדה, ששידך לו ידידו. הידיד אמר שהם מתאימים. באותו זמן ממש היא עשתה צעדיה לשדה, מובילה אחריה בחור אחר שנקלע לחייה. הוא אכל בתיאבון והביט בבת זוגתו החדשה בסיפוק. הפעם היא נעמדה ממש על פסי הרכבת וקירבה אליה את הבחור. הוא שאל אם היא נהנית מהאוכל. היא שאלה את הבחור על הזיכרון הכי חזק שהותירה בו מישהי. הוא ניגב את פיו והתמתח לאחור. היא נשכבה על הבחור, על מסילת הברזל הקרה. השובע עייף אותו, גרם לו לפהק ארוכות. היא נתנה לעצמה להיסחף. הרכבת התקרבה במהירות. הוא עצם את עיניו, מחייך. היא עצמה את עיניה, מחייכת.
