האנשים שמאחורי עטיפות הספרים

רובנו לא חושבים על המפגש הראשון שלנו עם ספר חדש, אך הדייט החשוב הזה חורץ פעמים רבות גורלות ספרותיים. נראה כי בשנים האחרונות לוקחות הוצאות הספרים ברצינות הולכת וגוברת את הדרך בה נראים הספרים שהן מוציאות. מאחורי כל עטיפה עומד רעיון עיצובי ועבודה אמנותית לא מבוטלת וגם מי שמחליט איך ייראה הספר הבא שיצא לאור. ישבנו לשיחה עם חמישה מעצבי ספרים בולטים הפועלים בישראל, כדי להבין איך הם גורמים לכם להתאהב ממבט ראשון, בספר.

לא בכל יום מזדמן ליוצר לקחת חלק ביצירת מופת. למעצב דוד בן הרא"ש זה קרה לאחרונה, כשנתבקש לעצב את ההוצאה המחודשת של "מלחמה ושלום" שכתב לב טולסטוי עבור הוצאת "הקיבוץ המאוחד". נאמן לגישתו בבחירת "דימויים שמעבירים תחושה מסוימת, שמתארים אירוע בעל משמעות מתוך הטקסט ושאינם מתפרשים מהר מדי", הוא בחר בציור "נפוליאון במוסקבה הבוערת" של אלברכט אדם, צייר גרמני בן המאה ה-19 שהרבה לצייר זירות קרב. "מכיוון שמדובר בשני כרכים חשבתי גם על אלמנט סדרתי שיאגד אותם יחד", הוא מספר. "הציור של אדם והאופן שבו נערך הדימוי ועוצב הספר, גרם לכך ששני הכרכים יחד משלימים את הציור השלם. הם גם מהווים פרשנות שלי על משתנים כמו זמן, מקום, סגנון, דמויות, גיאוגרפיה והיסטוריה".

"מלחמה ושלום". גישה חדשה בעיצוב (עטיפה: דוד בן הרא"ש)

בן הרא"ש מבהיר כי לפעמים הוא קורא את כל הספר ולפעמים חלקים ממנו, "אבל יחד עם זאת אני גם יודע שאפשר לקרוא את הספר ולעשות עטיפה גרועה, ולהיפך. חשוב לדעת מה האופק שיכול להציע המעצב כפרשן בעל רגישויות. חשובה גם הבנת משמעויות של מרכיבים כמו צבע, צורה, חומר, טיפוגרפיה (אמנות סידור ועיצוב הטקסט) והדימוי". בן הרא"ש מבהיר כי על המעצב להיות בעל ידע נרחב, שכן הפרשנות החזותית דורשת היכרות לא רק עם הספר עצמו, אלא גם עם תחומי ידע נוספים כמו תרבות חזותית, תולדות האמנות ופוליטיקה.

בן הרא"ש עבד עם הוצאות לאור רבות, ובין השאר עם הוצאות בוטיק כמו "בבל", "זיקית" ו"סמטאות", שהציגו גישה עיצובית-אמנותית ייחודית לעיצוב הישראלי הרווח. על עיצוב ספרי "זיקית", שהפך למזוהה מאוד, הוא מספר כי השפה העיצובית "נרקמה מתוך התשוקה לספרות ולספרים. המחשבות הומרו לגוונים, קומפוזיציות וטיפוגרפיה. אינספור פעמים נתקלתי באנשים שסיפרו לי כי קנו את ספר מסוים בגלל העיצוב של 'זיקית"', הוא מודה בצנעה. "זה כמובן פשע, כי הדבר המרכזי ש'זיקית' חוללה באמצעות העיצוב, זה היכולת לחיות בלי סתירות בין תוכן לצורה. ב'בבל' המשכתי מסורת וקו מאוד מבוסס שהתגבש במשך שני עשורים ושנשען, במרבית המקרים, על היצמדות למסורת טיפוגרפית ושפה ויזואלית שהדימוי הוא צילומי, ומגיע ממגוון ז'אנרים, לרוב דוקומנטרי או אמנותי, אך לא רק".

עטיפות בעיצוב דוד בן הרא"ש

טליה בר, שעיצבה עטיפות להוצאות רבות, בהן "כתר", "ידיעות ספרים" ו"מטר", טוענת שהעטיפה היא "ביטוי לתוכן ולרוח הספר, ולכן אני קוראת את רוב הספרים אותם אני מעצבת. העטיפות שבהן אני מביאה את הפרשנות שלי הן מהטובות שעיצבתי".

מה מנחה אותך בעיצוב עטיפה?

"לעתים יש הכוונה לסגנון מצד ההוצאה. ספר בעל אופי רומנטי יכוון לעטיפה שמתכתבת עם מאפיינים של הז'אנר, כזה שקהל היעד יזהה מרחוק. באופן כמעט גורף אני נמנעת מלהשתמש בדימויים מן המוכן. שכן לרוב הם יוצרים עטיפות גנריות, ולכן את רוב העטיפות אני מאיירת. אני נעה בין סגנונות איור שונים, כאלה שלא ניתן יהיה לזהות 'חתימת יד' מובהקת. למשל, עבור העטיפה של 'האחים גרים לצעירים ולבוגרים' ('הקיבוץ המאוחד') איירתי איורים גרוטסקיים בסגנון ימי הביניים. לעומת זאת, 'זקן ספוג דם' ('פן', 'ידיעות ספרים') אויר ביד חופשית בדיו. יש לי נטייה לעצב עטיפות בעלות מוטיב או אלמנטים סוריאליסטיים, כאלו שמשאירות מרחב פתוח ולא פתור".

האם הטעם האישי והסגנון של המעצבים הם הגורמים המכריעים בעיצוב הספר? עדה ורדי, שעיצבה עטיפות רבות, בין השאר לסדרות ספרותיות כ"מחברות לספרות", "הרפתקה" של הוצאת "אוקיינוס" ו"הסדרה לספרות יפה" של הוצאת "מודן", מציינת ש"הטעם והסגנון מגיעים בדרך כלל בסוף". לטענתה, האתגר הראשון בעיצוב עטיפה הוא "לחשוב על דימוי שמקיים מערכת יחסים עם שם הספר, כי העטיפה כוללת את שניהם והמתח ביניהם או האופן שבו כל אחד מהם משלים את השני - הוא העניין".

האם יש עטיפה שקרובה במיוחד לליבך?

"'9 סיפורים' של ג'יי די סלינג'ר 

מדוע דווקא היא?

"עם הספר של ג'יי די סלינג'ר קרה משהו מעניין. כששלחו לי את הספר לקריאה לקראת עיצוב, הגיע גם מייל מהסוכן של סלינג'ר (הסופר היה אז עדיין בין החיים). זה היה מזכר מפורט על עשה ואל תעשה בהקשר לעטיפה - סלינג'ר דרש ששמו לא יופיע בגדול על העטיפה ואיסור מוחלט על דימוי כלשהו. בנוסף, הוא אסר על פירוט ביוגרפי עליו כאדם. סלינג'ר ידוע כאדם מתבודד שהתרחק רוב חייו מהתקשורת ומאנשים בכלל. מאוחר יותר, כשחקרתי את הנושא לעומק, התברר לי שכאשר ספריו ראו אור לראשונה באמריקה, הוא נחרד מהדימויים שהיו עליהם. תגובתו היתה, איך נאמר, חד משמעית".

איך המגבלות השפיעו על העבודה שלך על הספר?

"עיצוב '9 סיפורים' היה אחד האתגרים המקצועיים הכי גדולים שחוויתי. זה חייב אותי לחשוב מחדש על כל העבודה של העיצוב. מה שעשיתי היה לקחת את המספר 9, שבכל מקרה היה חלק משם הספר ולהפוך אותו לדימוי. כך התכופפו החוקים הנוקשים של סלינג'ר. העיצוב עצמו שאב השראה מעיצוב 'התפסן' שראה אור בהוצאת 'עם עובד' שעיצב בזמנו שמעון זנדהאוז. לקחתי את הקו שלו והמשכתי אותו ב'9 סיפורים', כך שלמעשה יצרתי מעין סדרה נסתרת".  

עטיפות בעיצוב עדה ורדי

איך זה קורה בפועל?

"אני מנסה למצוא דימוי שמאתגר את שם הספר, לא חוזר עליו וגם לא מנותק ממנו. במקביל, אני מחפשת דימוי או שפה גרפית שימקמו את הספר בזמן ובמקום. זה חלק מהתפקיד של עיצוב העטיפה - לתת אינפורמציה. שהכריכה תעורר סקרנות ועניין אבל אולי קצת כמו גב הספר - תצביע באופן ויזואלי על המרחב בו העלילה מתרחשת. גם הבחירה בסוג האות והמבנה הטיפוגרפי הם חלק מהניסיון להעשיר את האינפורמציה על הספר, וגם הם חלק מהמארג של העטיפה השלמה".

עטיפות בעיצוב טליה בר(טליה בר)

האם יש שוני בעבודה בעיצוב סדרה ספרותית אל מול עיצוב ספר בודד?

"בהחלט, כי בנוסף לכל השיקולים יש את המחשבה איך לייצר שייכות וזהות של הספר לסדרה, ויחד עם זה לתת לכל ספר את החופש להיות מה שהוא, לא עוד 'חייל' בסדרה. בנוסף, בסדרות בדרך כלל השאיפה היא להרבה כותרים, כך שצריך לתת לה אפשרות להתפתח - שלא תחזור על עצמה אחרי כמה ספרים אבל במקביל גם לשמור על הזהות שלה. החלק הכי מהנה בעיצוב סדרות הוא הרגע שהסדרה מזוהה מספיק ואפשר להתחיל לשבור אותה, להרחיב את הקוד שלפיו היא נבנתה".

אחד המעצבים העסוקים בארץ הוא אמרי זרטל, שאחראי על מרבית עטיפות הספרים של הוצאת "כנרת זמורה-ביתן", ושל הוצאות נוספות. זרטל מציין כי אינספור אלמנטים משפיעים על עבודתו: "עיצוב עטיפה כולל בתוכו את רצונותיו של הסופר, עלילה וז׳אנר. אבל מובן שאין כללים אבסולוטיים".

איך מאזנים בין יופי למסר?

"עטיפה שהיא לכאורה לא יפה אך היא נכונה ומדויקת, וגם מעבירה היטב מסר נכון, היא עטיפה שמשיגה את מטרותיה. והיא בסופו של דבר גם אסתטית. האסתטיקה נובעת מתוך מאפייני הז’אנר ומתוך המטרות שהצבתי לעצמי. הביטוי 'יפה' או 'לא יפה' הוא תולדה של אוצר הדימויים והציפיות, והוא אינו רלוונטי בהכרח. זרטל מעיד כי ההשפעות באות בעיקר מן החוץ: "אני מושפע ללא הרף מרוח הזמן, והשפה החזותית מוצאת את דרכה גם לעטיפות הספרים. מקורות ההשראה הם אינסופיים ומשתנים: אמנות קלאסית ומודרנית, קולנוע, קליפים, טלוויזיה, אופנה, קצב, צבע, הרחוב, שלטי חוצות, חלונות ראווה, מחשבים והעולם הדיגיטלי, מוסיקה עכשווית וקלאסית, וכמובן, עבודות של מעצבים אחרים".

האם חלו שינויים בתפיסה העיצובית במהלך השנים?

"במהלך השנים האחרונות השפה העיצובית השתכללה מאוד, וכיום היא תמציתית הרבה יותר, מהירה, מכוונת ללכוד את העין באופן מיידי. הדימויים פחות סיפוריים ויותר סימבוליים, פשוטים, מדוייקים ונקיים. הם גם מושפעים מאוד מהמדיה האלקטרונית. זה מתקשר לכניסתו של הספר הדיגטלי לשוק. הספר מוצג לרוב כתמונה קטנה באתרים כדוגמת 'אמזון' או 'עברית', ואין מקום לניואנסים מורכבים. על הכותרת להיות גדולה ובולטת, הדימויים פשוטים ובהירים והצבעים חזקים וזכירים. אנו רואים יותר ויותר עטיפות שבנויות כך שיראו טוב גם בדפוס וגם במדיה הדיגיטלית".

עטיפות בעיצוב אמרי זרטל

טליה בר טוענת בהקשר להשפעה של הספר הדיגיטלי על תחום עיצוב העטיפות כי "על ספר להיות יפה ומושך בכל מדיום - מודפס, דיגיטלי, בכריכה רכה או קשה. בשנים האחרונות יש מגמה להשקיע בהשבחות למיניהן כמו לכה או הבלטות על העטיפה. יתכן שזו תגובה לספרים הדיגיטליים, אך בסופו של דבר תוכן העטיפה הוא שקובע. הרי ספרים יפים היו עוד לפני העידן הדיגיטלי".

כיוון שמדובר בתהליך אמנותי שפועל בתוך הקשרים רבים, לפעמים הסקיצות לעטיפות שדווקא לא נבחרות בסופו של דבר, יכולות ללמד אותנו

 על מערכי הכוחות לא פחות מהעטיפות שכן נבחרות. בר נזכרת בעטיפה שעיצבה ונגנזה בסופו של דבר. "זה היה ספר ובו מקבץ סיפורים שיעניין קהל מצומצם", היא מספרת. "בחרתי עבור העטיפה איור פרובוקטיבי, מיני אבל הומוריסטי, הקורץ לשם הספר ולסיפורים שנוצקו לתוכו. חשבתי שהגעתי לדיוק וייצוג שלמים, אולם רוב הוצאות הספרים נמנעות משימוש בדימויים פרובוקטיביים או בעלי מיניות מופגנת. הייתי שמחה לו היו מעיזות יותר ולפחות בחלק מהכותרים 'הולכות עד הסוף'".

אז מה באמת חסר לנו בעיצוב העטיפות בארץ? האם יש נטייה לעטיפה מסחרית על פני עטיפה אמנותית? בן הרא"ש סבור שאין דבר כזה עטיפה "מסחרית" ועטיפה "אמנותית". "אלו מושגים שהומצאו כדי לצמצם גוונים, דעות ופרשנויות", הוא מבאר. לטענתו, "המצב בארץ די גרוע. הומור ודמיון חסרים מאוד, ולא מעט מהעטיפות שאני רואה מזלזלות באינטליגנציה של הקוראות והקוראים ומציעות להם דימוי בנאלי, שחוק ומוכר במסגרת שיקולים של יחסי-ציבור. ההעדפה הברורה לעטיפות מסחריות נראית כמו הפוליטיקה המקומית - כמערכת שיקולים שנעשים מתוך פחד לנסות כיוון חדש".