מחקר בדק: למה לא אכפת לנו שישראל מלוכלכת?
למה מלוכלך כאן כל כך? לפי מחקר חדש, התשובה היא שמשרדי ממשלה, רשויות מקומיות וארגוני סביבה מתייחסים אל הנושא הזה כמיושן ולכן הוא אינו זוכה לתשומת לב ולמשאבים
בדלי סיגריות, פחיות משקה ריקות, שקיות ניילון ועטיפות חטיפים לא נראים כעצמים זרים כשהם זרוקים ברחבי ישראל - אף אחד מאיתנו לא מופתע כשהוא נתקל בהם בחוף הים, ברחובות העיר או בטיול בטבע. בפסח של שנת 2015 נאספו בכנרת 400 טונות אשפה שהותירו אחריהם המבלים, ולפי מדד חוף נקי של המשרד להגנת הסביבה היו כ-60% מהחופים בישראל בקיץ 2015 בדרגת לכלוך שבין בינוני למלוכלך מאוד.
עוד כתבות בזווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
ד"ר מיה נגב מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה בחנה את המדיניות הציבורית בישראל בנושא הניקיון במרחב הציבורי בשיתוף עם בית הספר לממשל ומדיניות ע"ש הרטוך באוניברסיטת תל אביב, במימון קרן פיליפ ורוזיטה וייסברג. השאלה הייתה מדוע הניקיון זוכה לתשומת לב כה מעטה מבחינת הקצאת משאבים והטיפול בו, ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב. המאמר המלא על המיזם יתפרסם בגיליון מרס של כתב העת אקולוגיה וסביבה.
במסגרת העבודה התבצע מיפוי של הגורמים השונים האחראים על ניקיון המרחב הציבורי בארץ ונערכו ריאיונות עם נציגיהם - בהם רשויות עירוניות, המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים וארגוני סביבה.
המיפוי והשיחות חשפו שבעיית הלכלוך אינה משתפרת מהותית מכמה סיבות, כשהראשונה בהן היא תפיסת
"אבל אנשי המקצוע מתחומי הסביבה נמצאים כיום במקום אחר", היא ממשיכה. "הם התקדמו לנושאים של ניהול פסולת, מחזור וקיימות, ובהמשך אף התמקדו בפיתוח טכנולוגיות שיסייעו לטיפול בנושאים הללו. איכשהו יצא שהניקיון - הנושא הבסיסי שמפריע לכל אזרח ביום יום שלו - קצת נזנח".
נגב אומרת שלפי דברי הגורמים הסביבתיים שהשתתפו בריאיונות, הניקיון נתפס כיום כמובלעת של תחום הטיפול בפסולת, והטיפול בנושא כשלעצמו נראה ארכאי.
איכות סביבה זה ניקיון
חלוקת הכספים של הקרן לשמירת ניקיון של המשרד להגנת הסביבה ממחישה את הדברים האלה היטב: בשנים 2014-2010 הושקעו כשני מיליארד שקלים במיזמים שונים, בהעברות כספים ובהתחייבויות להעברת תשלומים בעתיד.
הדו"ח האחרון של הקרן מ-2014 מראה שתשעת המיזמים הגדולים שזכו למימון הקרן עוסקים בעיקר בהפרדה ובהטמנה של פסולת, בהם הפרדת פסולת במקור (24% מהתקציב של תשעת המיזמים הגדולים), הטמנת פסולת זרם רטוב שהיא פריקה ביולוגית (20%), הקמת מתקני קצה ומיון (18%) והסדרת משק הפסולת במגזרי מיעוטים (12%). גם הכספים המוקצים לחינוך והסברה (כ-10%) מועברים בעיקר לטיפול בפסולת ואינם עוסקים כמעט בנושא השמירה על ניקיון המרחב הציבורי, על אף שהמטרה המרכזית שלשמה הקרן הוקמה היא שמירת הניקיון.
יש לזכור שלכלוך שנשאר ברבים לא רק מכער את הסביבה, אלא מהווה פגיעה קשה בטבע. פלסטיק מתפורר והופך למיקרו-פלסטיק הגורם לזיהומים ולפגיעה בבעלי חיים, זכוכיות עלולות לגרום לשריפות על ידי מיקוד קרני השמש בקיץ, מתכות כבדות המצויות בסוללות יכולות לזהם את הסביבה ואת מי התהום, שקיות ועטיפות נסחפות עם הגשם לים ומזהמות אותו, ויש עוד סוגי זבל לרוב.
בעיה נוספת המונעת את שיפור המצב היא ריבוי של סמכויות אכיפה בתחום בארץ. על נושא הניקיון ממונה המשרד להגנת הסביבה כסמכות של השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות (העיריות) ממונות על הניקיון בתחומיהן, ורשות הטבע והגנים אחראית על השטחים הפתוחים בתחום שמורות הטבע והגנים הלאומיים. החלוקה אינה ברורה תמיד, והגורמים מצהירים שאינם מעוניינים להיכנס זה לתחום שיפוטו של זה. החוסר במדיניות אכיפה מובחנת ואחידה גורם להסדרת הניקיון במרחב הציבורי ליפול בין הכיסאות פעמים רבות.
עוד עולה מהמיפוי שחלוקת האחריות בתוך הגופים בעייתית: ברשויות המקומיות, לדוגמה, מחולק הטיפול בנושא הניקיון בין מחלקות שונות - לרוב מחלקות איכות הסביבה אחראיות על תחום החינוך וההסברה, בעוד שעל הניקיון והאכיפה ממונות יחידות אחרות. סוגיה נוספת שעלתה מן הריאיונות היא שגם הרשויות וגם אנשי רשות הטבע והגנים ציינו שאינם מעוניינים לבצע אכיפה מול אנשים פרטיים מכיוון שאינם רוצים להתעמת עמם. כך קורה שגם במקומות שבהם קיימת מדיניות מוסדרת בנושא הניקיון, היא כמעט לא נאכפת.
בעיית התנהגות
כדי לבחון פתרונות אפשריים לבעיה, ערכו ד"ר נגב ועמיתיה סקירה בינלאומית של תכניות בנושא הניקיון שסייעו לשינוי התנהגות. הם התייחסו לשלוש כאלה - במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בסקוטלנד ובמדינת וושינגטון שבארה"ב. התוכניות שונות זו מזו בגישה ובמרכיבים, אך לכולן יש מכנה משותף - מי שמפעיל אותן היא הנהגה שמכינה תוכנית אסטרטגית וגם מוציאה אותה לפועל. כולן מבוססות על מחקר איכותי וכמותי ועל הגדרת יעדים כמותיים להפחתת הפסולת, כשעל הכול מנצח מעקב רציף אחר ההתקדמות.
המקרה המוצלח ביותר הוא של התוכנית שהופעלה באוסטרליה, שהצליחה להפחית את הלכלוך ברחובות ביותר מ-50%. במסגרתה נערכו עשרות אלפי תצפיות וריאיונות שמטרתם הייתה לבנות את דמות המלכלך ולהבין את המצבים שבהם הוא נוהג לעשות זאת ואת הגורמים המשפיעים על התנהגותו.
"דבר מעניין שראו במחקר האוסטרלי הוא שאין חתך מובהק של גיל, מגזר או תעסוקה שמלכלכים יותר", אומרת נגב. "לכל אחד יש את 'התנהגויות הלכלוך' שלו. אנשים תופסים את עצמם הרבה פעמים כשומרים על הניקיון, כשבעצם הם כן מלכלכים: למשל שמים משהו בפח שכבר מלא עד אפס מקום, או מכבים סיגריה על המדרכה. זה לא נתפס בעיניהם כלכלוך, למרות שברור שהדברים הקטנים האלה משפיעים על המראה של המרחב הציבורי".
במחקר האוסטרלי נמצא שהגורם המשפיע ביותר על התנהגות הלכלוך הוא סוג פריט הפסולת וההקשר, למשל העובדה שאין פח או מאפרה במרחק מסוים מהאדם שרוצה להשליך משהו או תפיסה שגויה של פריט כמשהו שאינו פסולת.
גורמי האכיפה וההסברה הוכוונו בהתאם לממצאים להתמודדות עם ההתנהגויות ופרטי הלכלוך שנתפסו כבעייתיים. בנוסף, ניתנה אוטונומיה יחסית לרשויות המקומיות בעיצוב התכנית המקומית, מתוך הנחה שאנשיהן מכירים בצורה הטובה ביותר את סוגי הלכלוך וההתנהגויות בתחומן. התוצאה המשמחת הייתה ירידה מהותית של יותר מ-50% ברמת הלכלוך במרחב הציבורי.
אחרי הכלבים
ד"ר נגב אופטימית. היא מאמינה שאפשר ללמוד מניסיונם של האוסטרלים, האמריקנים והסקוטים וליישם את התכניות גם בישראל. "לכלוך נתפס כמשהו שקשה להתמודד איתו, כי אם לאנשים יש זבל ביד והם רוצים להיפטר ממנו, קשה לגרום להם לוותר על מה שהכי קל לעשות באותו רגע. אבל המקרים שראינו בעולם הראו שאפשר לעשות הפחתה משמעותית בלכלוך לאורך זמן".
דוגמה לשינוי בהתנהגות הלכלוך של התושבים שמתרחש בישראל היא איסוף צואת כלבים: "נראה שהיום רוב האנשים אוספים אחרי הכלבים שלהם, כשעד לפני כמה שנים כמעט אף אחד לא אסף.
וזה הדבר שהכי מגעיל לאסוף מהרצפה, לא שקית של צ'יפס". הקנסות לבעלי כלבים שאינם מצייתים לחוק העזר העירוני גבוהים: בתל אביב תשלמו 750 שקלים, בראשון לציון 730 שקלים ובקרוב זה יהיה הסכום גם בחיפה.
"לפקחי העירייה יש סמכות לתת קנס למישהו שזורק עטיפה של ארטיק או בדל סיגריה ברחוב, אבל הם כמעט לא עושים את זה", מוסיפה נגב, "בעוד שעל השארת צואת הכלב שלך ברחוב רוב הרשויות כן קונסות. זה מראה שכשיש משהו שמפריע לרשות מספיק היא יכולה לשנות התנהגות באמצעות אכיפה וחינוך. אני רואה פה תקווה לכך שאפשר לשנות התנהגות של ישראלים בתחום הניקיון, ושבסופו של דבר לא יהיה צורך באכיפה בכלל".
הכתבה פורסמה בזווית, סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לפנייה לכתב/ת 
