"לא הבנו שלגעת באושר הפכה להיסטריה"
דן תורג'מן הגיע לטלנובלה "לגעת באושר" מתוך רצון בהפוגה קלה, ולבסוף היא הפכה לסימן היכר בקריירה שלו. 16 שנה עברו, אבל הוא לא שוכח את החיבוק שקיבל מהצופים: "לא יכולנו ללכת לקניון, זו היתה תקופה מדהימה"
"אין ספק ש'לגעת באושר' זה פרויקט עם סימן היכר מאוד בולט בחיי המקצועיים", מספר תורג'מן בראיון ל"עשיתי סצנה", "עד היום אנשים עוצרים אותי ומדברים איתי עליה, 16 שנים אחרי. אתה קולט את רמת ההיסטריה?".
ב"לגעת באושר" גילם תורג'מן בן עשירים שמתאהב בבחורה ממעמד נמוך יותר (בגילומה של שרון דוראני), והוא מספר שבזכות התפקיד נחשף לראשונה לקהל רחב ומגוון – מהסבתא ועד לנכדה.
"כמה דברים גרמו לסדרה הזאת להצליח – היו מי שדיברו על אסקפיזם. זאת היתה תקופה עם מצב ביטחוני לא פשוט ושודרנו בשעה שמונה בערב, אז אנשים פשוט ברחו מהמציאות וראו אותנו במקום לראות חדשות. אבל היה הסבר נוסף להצלחה - היינו הטלנובלה הראשונה על המסך הישראלי", הוא מסביר.
ובכל זאת, עם כל ההצלחה, היו ביקורות על האיכות הירודה של הסדרה.
"כמובן שהיו ביקורות על המשחק, וכל אחד ויכולתו, אבל הביקורת המרכזיות היו על הז'אנר ולא על המשחק. אמרו שהז'אנר טיפה נחות, שהסאבטקסט לא כזה עמוק, ושהטקסטים שטחיים, אבל אי אפשר להתווכח שזה עשה את זה לאנשים".
תורג'מן נזכר שעבר זמן עד שהשחקנים והמפיקים עצמם הבינו את גודל ההיסטריה. "לא הבנו כמה הסדרה הזאת מצליחה כי התחלנו לצלם עוד לפני שהיא שודרה. בערך בפרק ה-30 היא עלתה לאוויר והיינו כל כך עסוקים בעשייה, שלא ידענו מה קורה בחוץ. היינו בצילומים משש בבוקר עד שמונה בערב, ומיד אחר כך הלכנו לבתים ללמוד את הטקסטים הבאים. כשכבר הצלחנו לחיות, את הדברים הפשוטים כמו ללכת לקניון, לא יכולנו לעשות. היינו צריכים לתאם מבחינה לוגיסטית. זה לא קורה הרבה לשחקן. אני זוכר את זה כתקופה מדהימה ומחבקת".
אז למה בעצם לא המשיכו לעונה נוספת?
"בהתחלה, ממש אחרי שהסדרה נגמרה, דיברו על עונה שנייה. הבאזז והאנרגיה לא עצרו והיתה דרישה מהציבור. זה אפילו הגיע למצב שנוצר ואקום, והתחלנו להגיע כקאסט של שחקנים לכל מיני אירועים שרצו לעשות המשך לעניין הזה, אפילו עשינו טור בארצות הברית. חלק מהמפיקים תמכו, אחרים חשבו שצריך לחתוך ולהמשיך הלאה. לאורך הדרך היה רעיון של איחוד, אבל היום זה כבר לא על הפרק באופן מעשי".
אף שתורג'מן משחק בהצגה "לכודים" בתיאטרון הקאמרי כמעט מדי ערב, וגם כותב תסריטים, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה "לאן נעלמת" – והוא דווקא מבין אותה. "כל המסה הזאת של האנשים שמכירה אותי מ'לגעת באושר' מתעניינים ושואלים לאן נעלמתי. אני לא אצלם בסלון כמו שהיה לפני 16 שנה וזה לא אותו קהל של התיאטרון. עבורם נעלמתי. ואני מבין אותם".
