גם אתם בוחרים לעצום עיניים

(צילום: רויטרס)

"הם החרימו את הרכוש שלנו, ולקחו את הבהמות", מספרת מחאסן (38) על מעשי הזוועה שביצעו חיילי הממשלה הסודאנית בעיר גולו. "הם היכו את הגברים ואז אנסו אותנו. בקבוצה. כמה מהנשים נאנסו על ידי שמונה או עשרה גברים. 17 מהנשים נאנסו יחד. כולנו נאנסנו, אפילו הילדות".

בלי מים, בלי מזון

מחנות העקורים אינם מצליחים לספק את המענה ההומניטרי, אפילו המינימלי ביותר. אין כאן מספיק מים, אין מזון, אין תרופות. תנאי המחיה איומים. מדי יום אנשי המיליצה והצבא אונסים עשרות נשים וילדות, מכים ורוצחים גם ילדים. כוח ההגנה הבינלאומי שנמצא כאן אינו מצליח, או אינו מעוניין באמת, להגן על הפליטים במחנות. השבוע, למשל, נאנסו כאן במחנה הסמוך כמה נשים שיצאו לקושש עצים להסקה. כמה אחרים נורו למוות על ידי שוטרים. סתם, מקרים קטנים שבשגרה.

אני מסתובב בין המחנות באזור וליבי אינו מוצא מנוח. הסיטואציה נוראית. בכל יום מגיעים עוד ועוד פליטים מעיירות וכפרים שהופצצו על ידי הצבא. סיוע ממשלתי לא מגיע, והמצב מידרדר. בהתחלה ארגונים הומניטריים שונים הביאו לנו אוכל. לא עוד. הממשל מקשה לפעול, וכבר כמעט שלושה חודשים שלא הגיע אוכל. מדי פעם נעלמים כאן ילדים, שנחטפים על ידי מילציות. בכל לילה יורים והורגים בתוך המחנה. גם אני באופן אישי נמצא בסכנת חיים, משום שכל מי שמנסה לספר על מה שקורה כאן לעולם עלול להירצח.

אין ספור נשים שניסו לברוח נאנסו, כחלק ממדיניות. גם בתוך הערים הן לא יכולות לצאת מהבית. "ראיתי בעיניי שבע נשים נאנסות", מספרת מאריים (42), שהייתה עדה לאונס המוני בבית חולים מקומי. רבות מאותן נשים עברו אונס המוני, לעיתים קרובות לעיני מכריהן וקרובי משפחתן שאולצו לצפות. מי שסירבו, הוצאו להורג.

גם לילדים כאן אין שום סיכוי. פה ושם מגיעים מתנדבים מהעולם שמוכנים להסתכן ומנסים ללמד את הילדים, אבל אין איפה ללמד ואין איפה לשחק. אז ילדותם נגזלת מהם, והם נאלצים להישאר כל היום בבית. "אני רק רוצה לחיות", סיפר לי אתמול ילד כבן 9 שפגשתי במחנה. "אין לי חלומות", הוא אמר. "לא רוצה שיהרגו אותי ואת בני המשפחה שלי". בקשה כל כך אלמנטרית, וידעתי שאיני יכול להבטיח לו דבר. איש אינו יכול. "הם הרגו את אבא שלי", סיפרה נור. "הוא ניסה להגן עליי ועל אחיותיי כדי שלא יאנסו אותנו, והם היכו אותו למוות. אחר כך הם אנסו אותי ואת שתי אחיותיי, ובזזו את כל הרכוש".

במחנות אין כל ציוד רפואי, ובוודאי שלא בית חולים. מי שסובל ממחלה או מפציעה צריך להמתין לבוקר ולקוות לטוב. פגשתי כבר מאות אנשים שהתחננו שיצילו את חייהם, ומי יושיע?

אני יודע שלאף אחד לא אכפת ממה שקורה כאן, גם משום שהממשלה סגרה את הדלת וגם אם מישהו רוצה לעזור הוא אינו יכול. "אני לא רוצה לחשוב שמפקירים אותנו כאן למות, בהמונים, רק משום שצבע העור שלנו שחור", אומרת לי נ'דד, בת המחנה. לי אין ספק שצבע העור אינו הסיבה. הרי גם בסוריה נטבחים מאות אלפי אנשים על ידי המשטר והעולם עומד מנגד. בעולמנו אנו, אדם לאדם זאב. כל אחד לעצמו ולבני השבט שלו. וכאן, בני השבט השולט טובחים בנו והורגים בנו רק משום שאנחנו משתייכים לקבוצה אחרת.

לא רק אנחנו, בני האדם, סובלים. לפני כמה ימים הגיעו שוטרים, ירו בכל בעלי החיים שנקרו בדרכם וזרקו את גופותיהם במחנה. הריח נוראי, והלב מסרב להישאר אדיש למראה. אילו בני אנוש נוהגים כך? למה?

חזרו מישראל ונעלמו

לא רק כאן אנחנו נרדפים. פליטים שהצליחו לצאת מסודאן והגיעו למדינות אחרות כדי לבקש מקלט סובלים שם מחוסר הגנה. בירדן, השכנה שלכם, גורשו בתחילת השנה מאות פליטים חזרה לסודאן שם הם נכלאו ועונו. במצרים רובם נכלאים ומגורשים חזרה גם כן, ואחרים מוצאים להורג. בישראל – למרות שהניצולים מכאן עונים לחלוטין על אמנת הפליטים תחת הסעיף של רדיפה אתנית – המדינה אינה מאשרת אף בקשה ולא הכירה אפילו בדארפורי אחד כפליט. כמדיניות.

יותר מכך. לא מעט פליטים מדארפור הועברו מישראל, בהסכמה, ל"מדינה שלישית", ומשם הוחזרו לסודאן. אני יודע על כמה וכמה כאלה, וכולם בלי יוצא מן הכלל הועלמו על ידי השלטונות. במקרה הטוב הם עצורים היכן שהוא. במקרה הפחות טוב, הם כבר נורו ונזרקו, בלי שמישהו מבני משפחתם יידע אי פעם מה עלה בגורלם. ככה נראה רצח עם.

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה בישראל, יותר מ־3,000 סודאנים ואריתראים הועברו לאותן "מדינות שלישיות", רואנדה ואוגנדה. רבים מהם פליטים לכל דבר מכאן, מדארפור. על פי דוח של המוקד לפליטים ומהגרים, רבים מהעוזבים "מרצון" נעצרים באוגנדה או ברואנדה על שהות בלתי חוקית ומגורשים בחזרה למדינות המוצא שלהם, למרות הבטחות הרשויות בישראל. ברגע שמתברר לרשויות במדינות המוצא שאותם אזרחים היו בישראל, הם נעלמים. האם אתם היהודים, שעברתם את זוועות השואה, מודעים למדיניות הזאת ומוכנים לתת את ידכם לשיתוף פעולה עם מבצעי רצח העם?

לא לשווא רוב הדארפורים מסרבים לצאת מישראל, למרות המחיר הכבד שנגבה מהם, בדמות מעצרים וחוסר יכולת לעבוד. רבים מהם, בני עמי, עובדים בכל רגע פנוי וחוסכים כל שקל כדי להעביר לאחיהם במחנות העקורים. הם חיים בתנאים הירודים ביותר האפשריים, רק מתוך דאגה לבני משפחותיהם וחבריהם שנותרו מאחור. הקרבה. לעצמי אני מאחל שיום אחד אצא מכאן ועוד נתראה. יעזור לנו אלוהים.

• • •

ארגון בני דארפור מקיים שבוע חשיפה על דארפור, החל מרצח העם ב־2003 ועד הרדיפה המתמשכת של הדארפורים בסודאן בימים אלו. בשבוע זה יתקיימו מדי ערב הרצאות, שיחות סקייפ עם דארפורים ממחנות העקורים בדארפור ובצ'אד, יוקרן סרט מרתק העוקב אחר חייו של ילד דארפורי, ופעילויות נוספות. כמו כן מוצגת תערוכת צילומים מדארפור וממחנות העקורים ונאספות תרומות למחנות ובעיקר לילדים במחנות.

מטרת השבוע היא לחשוף את הציבור הישראלי לטיהור האתני של בני דארפור, ולצאת בקריאה משותפת לקהילה הבין לאומית להתערב ולפעול מיידית להפסקת הטיהור האתני והרדיפה של אזרחי דארפור, באמצעות חתימה על עצומה. קהילת בני דארפור בישראל מזמינה את כל הציבור להגיע לאירוע, כל ערב בין 21:00-19:00 במכללת מנשר לאמנות, רח' דוד חכמי 18, תל־אביב. שבוע ד־רפור יסתיים ביום רביעי, ה־13.4 באירוע מסכם. •

• תודה לארגון אמנסטי אינטרנשיונל ישראל על הסיוע בהעברת החומר. שמו של הכותב בדוי כדי להגן על חייו