אהוד בנאי וכנסיית השכל: סערה לליל קיץ
הופעתם של אהוד בנאי וכנסיית השכל באמפי שוני היתה הכל חוץ מהמובן מאליו. מאקורד הפתיחה הושלכו כל ההבדלים הסוציו-פסיכולוגיים ופינו את הבמה למפגש קונצנזוס ושוליים, דיכאון ופיכחון, סערה פסיכדלית מאחורי קול חם, צלול ומוכר. אם היו רוצים, היו יכולים להמשיך לרגש ולהקפיץ את הקהל גם עד מחר. הצליח להם
בכלל לא מובן מאליו השילוב הזה של אהוד בנאי וכנסיית השכל על במה אחת. הוא קונצנזוס שכבר 30 שנה נחנק מחיבוק כול-ישראלי, הם האאוטסיידרים האולטימטיביים של התעשייה. הוא גיטרה-בס-תופים מאחורי קול צלול, הם חומת רעש פסיכדלית שמתחילה איפשהו ונגמרת מי יודע מתי. הם דיכאון קיומי, הוא פיכחון שאנטי. הם סערה חורפית, הוא מזג אוויר נאה. השירה של הסולן יורם חזן - כמו הדימוי שלו - היא יבבה שמתחננת לעזרה. אהוד בנאי נשמע כמו אחד שראה הכול בחיים ומלכתחילה לקח אותם בקלות. כאמור, לא מובן מאליו.
כך או אחרת, מהאקורד הראשון של "עבודה שחורה" שפתח אמש (ב') את ההופעה המשותפת שלהם בזאפה אמפי שוני (השלישית מתוך ארבע, האחרונה תתקיים הערב), נזרקו הצידה ההבדלים הסוציו-פסיכולוגיים של שני הצדדים. אלו שעתיים שהחלו בהילוך חמישי בלי להוריד את הרגל מהגז. אחרי כל כך הרבה שנים בביזנס יש לאהוד בנאי ולכנסיית השכל כמות בלתי נתפסת של שירים שיקפיצו את הקהל שמולם ויגרמו לו לרקוד במקום ולשיר באלף קולות. אם היו רוצים, הם יכלו להמשיך עוד שעתיים בלי לשעמם לרגע.
רק בשביל הניימדרופינג: "אני מאמין", "יוצא לאור" (השיר הזה מתחיל כאן), "דוד ושאול", "למיה יש אקדח", "פלורנטין", "השיר מהגן", "עגל הזהב", "איך זה מרגיש", "עיר מקלט", "היינו עושים אהבה". רשימה חלקית בלבד. בנאי וחזן התחלקו בשירה והקהל באמפי שוני, עם אחוז בולט של בני 40 ומעלה שלקחו חופש מהחופש של הילדים, שר איתם את כל המילים, כולל הניואנסים והסלסולים.
והם יושבים טוב ביחד. הגיטרה החשמלית עם הסולמות הערביים-גליליים של אהוד בנאי התלבשה על מקצבי המגרב של כנסיית השכל, והעושר של הלהקה נתן טוויסט לשירים של בנאי, שבעיבוד המקורי היו נקיים ומאופקים יותר. אם יש דבר כזה פוסט-רוק אוריינטלי, סביר שככה זה נשמע.
השיא היה ב"החיזיון לפרנצ'סקו גויא", השיר של פנחס שדה שבנאי הוציא באלבום "קרוב", מעין טרנס דוקר לבבות בשני קולות, כשחזן לקח את התפקיד שבמקור שרה יהודית תמיר וזעק אותו החוצה מהסרעפת. בנאי, מצדו, אולי לא הכי הגיטריסט הכי מהיר או הכי מדויק, אבל הוא בלי ספק הכי מיוחד שיש פה, וכל שניים-שלושה תווים שלו בשיר הזה נשמעים כמו 20 של כל אחד אחר.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
הפטריה שלנו חזרה: 20 לאינפקטד מאשרום
רוק פתאל: אגדו בבריכה ורוקנ'רול על הבמה
ג'ת'רו טאל: כנס תמיכה בגורו מזדקן
אפרופו, כבודה של כנסיית השכל במקומו מונח, אבל דרושה כאן עוד מילה על אהוד בנאי, עמוד הענן שאחריו צועדת המוזיקה בישראל מאז סוף שנות ה-80. הוא חגג לא מזמן יום הולדת 63, חמסה חמסה, אבל הקול שלו - גם המטאפורי - צלול וברור כמו בימי הפליטים. "מועדים לשמחה ולסבבה", הוא פנה לקהל במאיר-אריאלית בתחילת ההופעה וסיכם בשלוש מילים את כל ההוויה שלו. חג שמח יהודים, אבל בקריצה, כן?
ובכלל, כל החבורה הזאת על הבמה, בנאי והכנסייה כולה, הולמת את התיאור "לא הכי מהיר, לא הכי מדויק", א-מ-מה, עם ארגזים של רגש. כאילו מישהו הלך ברחוב ובחר את שבעת האנשים עם הכי פחות פוזה או מניירות של רוקסטאר, שבעה יידישע ראסטמאנים כאלה, ואז זרק עליהם מגברים וגיטרות ואמר להם: "יאללה, תרגשו אותנו". אהלן וסהלן הם ענו לו. הצליח להם.
