בגיל 6 הבנתי: להיות יהודי זה להיות אשם
"מראה עיניה של אמי מוצפות דמעות מלווה אותי עד היום", מעיד יוסף מילר - נער צעיר בתקופת השואה, ששרד בזכות ברכת הלחם
נולדתי בעיירה צ'ופ בצ'כוסלובקיה. בגיל 4 אני ומשפחתי, הורים וארבעה ילדים, עברנו להונגריה. כבר כשהייתי בן שש וחצי התחלתי להבין שאני שונה משאר הילדים. ידעתי שהשוני נובע מהמוצא שלי, שלהיות יהודי זה להיות אשם.
בשנת 1940 הגרמנים עברו בהונגריה בדרך לפולין. ידעתי שמצפה לנו תקופה קשה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה קשה. מי היה מאמין שבאירופה התרבותית של המאה ה-20 יתבצע רצח עם והרס כה רב? באותה השנה הייתי בן 19 וקיבלתי צו גיוס ל"שירות צבאי" שפירושו עבודות פרך במחנה עבודה. עדיין לא התחילו לקחת את היהודים למחנות ריכוז.
סגן מפקד הפלוגה היה גבוה ובלונדיני, גרמני מובהק. הוא דיבר אלינו בקול רם, כמעט בצעקות: "אתם יהודים מסריחים וכל זמן שתהיו תחת פיקודי אדאג שתרגישו כמה אני 'אוהב' אתכם. לא תחזיקו מעמד זמן רב". הפחד גבר מיום ליום, הייתי אז בן 20. אחרי האיומים והצרחות הגיעו השפלות פיזיות, בעיטות ומכות. הפכנו לאסירים, רדפו אותנו יום ולילה. הייתי חלש מבחינה גופנית, החיוך נעלם לשנים רבות, אבל התקווה שלי לא אבדה, מבחינה נפשית הייתי רחוק מלהישבר.
בסוף אפריל 1942 היינו אמורים להישלח לחזית האוקראינית. קיבלנו פקודה לקרוא לבני המשפחה כדי להיפרד. אבי, אמי ואחיי הגיעו, אף אחד מאיתנו לא שיער שזו תהיה פגישתנו האחרונה. מראה עיניה של אמי מוצפות דמעות מלווה אותי עד עצם היום הזה.
יומיים לאחר אותה פרידה הצטופפנו בקרון משא להובלת בהמות ונסענו אל הלא נודע. לאחר כשש שעות עצרנו בתחנת רכבת, ולא רחוק משם גרה אישה צעירה שביקרתי לעיתים תכופות. הבנתי שנקרתה בדרכי הזדמנות לראות אותה שוב, ולתכנן בעזרתה מסלול בריחה. הייתי נסער מאוד והיא נראתה מתוחה, שכן ידעה שנלקחתי למחנות הכפייה. היא אמרה לי "יושקה אני אוהבת אותך, אבל אם אתה אוהב את הוריך ואת בני משפחתך חזור ליחידתך כדי שלא יאונה להם רע. חזור ליחידתך גם אם המחיר שתשלם יהיה כבד".
חזרתי לקרון והתכוננתי לגרוע מכול. המשכנו בנסיעה והגענו לפולין. באותו הערב נודע לי על חומרת העונש שהוטל עליי. העמידו אותי מתחת לחלון הסורגים של הקרון, קשרו את זרועותיי יחד בחבל עבה, ואותו קשרו לסורגים. הסמלים משכו את החבל ובעקבות זאת את זרועותיי מאחורי גבי כלפי מעלה. בהתחלה הכאב היה נסבל אבל המפקד, סמל חלאדקי, הגיע לבדוק אם אני עומד על הקרקע: "משכו אותו יותר גבוה, אני רוצה שרק הבהונות שלו ייגעו ברצפה". התחלתי לצרוח מכאב, הרגשתי שכתפיי נקרעות מתוך גופי, ומאותו רגע אינני זוכר כלום. אני לא יודע כמה זמן הייתי תלוי ככה, וכשפתחתי את עיניי הסמל חלאדקי עמד מולי, הוא וידא בעצמו שאשאר במצב הזה.
מסע התלאות שלנו עבר באוקראינה וברוסיה, זרקו אותנו ממקום למקום לפי הצורך בתיקוני כבישים, בניית גשרים, חפירת תעלות וקבורת מתים. מיום ליום התקרבנו לחזית. ערב אחד אמר לי הסמל חלאדקי שהוא מציע לי להצטרף ולברוח יחד איתו. המילה כן יצאה מפי והייתי מלא בפחד מעורב בתקווה גדולה. בינואר 1943 התעוררתי לקול צעקות: "מצב חירום, יש הוראה לעזוב את המקום, התקפת פרטיזנים מתקרבת", מכאן החלו הדברים להתגלגל במהירות. חלאדקי לחש לי "תשתדל להיות בקרבתי, יכול להיות שההזדמנות שלנו מתקרבת".
הוא תפס אותי בחוזקה וגרר אותי אחריו. הוא הלך בקצב רצחני. הוא הוציא מספריים וגזר מעליו את כל הסממנים של היותו חייל, הוציא סרט צהוב וקשר אותו על שרוולו - כמו היהודים. זחלנו בשלג, וכשהשחר התחיל לעלות שמענו צעקה ברוסית "מי שם?". ענינו שאנחנו עריקים יהודים ממחנה כפייה גרמני וארבעה חיילים רוסים קפצו עלינו, הכניסו אותנו לבונקר והעמידו לפנינו קצין צעיר. לאחר כמה דקות הורה הקצין שיביאו פרוסת לחם. הוא הניח אותה לפנינו ושאל אותי אם אני רעב. עניתי שכן. "אם כך, לפני שאתן לך את הלחם תגיד לי את הברכה של היהודים לפני שהם אוכלים לחם", אמר. ברגע שסיימתי להגיד את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" בעינו של הקצין הייתה דמעה. הוא היה יהודי. חיינו ניצלו. הוא הפנה אותנו לשירות הביטחון הרוסי וצירפו אותי להילחם ביחידת המרגמות של החטיבה הצ'כית. השתתפתי בהמון קרבות.
ביוני 1945 חזרתי להונגריה ונסעתי לביתה של דודתי. שם עולמי חרב עליי. נודע לי שאמי, אבי, אחי המבוגר, אשתו ושתי בנותיו נספו באושוויץ. מ-240 איש שהיינו במחנה הכפייה שרדנו שמונה בלבד.
אחרי כל כך הרבה סבל הצלחתי להגיע לצד של החיים. היום אני נשוי באושר, גידלתי שלושה ילדים נהדרים, אני סבא לתשעה נכדים ושני נינים.
לפנייה לכתב/ת 
