המשפחה שנתנה לי מקלט ניסתה לרצוח אותי
"כשהייתי בן 6 הם הורידו אותי למרתף, קשרו לכיסא עץ והצמידו סכין לגרון", מעיד שלום (זיגפריד) פרונט שעבר בית אחר בית בזמן השואה, "עד שהגעתי למי שהפכו להוריי לכל דבר"
נולדתי בהולנד בשנת 1935, בשם זיגפריד. לפני המלחמה משפחתי התגוררה ליד אמסטרדם בעיירה עם קהילה יהודית גדולה. היינו שלושה אחים. כשפרצה המלחמה ב-1939 הייתי רק בן 4, איני זוכר הרבה מהוריי.
אני זוכר ששמעתי שמתרחשים דברים, אבל אני לא חושב שידעתי בדיוק מה קורה. השמועות על האנטישמיות בגרמניה והפלישה לפולין גרמו לנו לפחד וחרדה קשה, אימא הייתה מפוחדת ועצבנית, ראו את הדאגה על הפנים שלה והפחד היה באוויר כל הזמן. אני זוכר שהייתי צריך לעזוב את הגן ולעבור לגן של יהודים בלבד, לא הפנמתי בזמנו את הגורם לשינוי. אני יודע שהיו בני משפחה שלא חשבו שיהיה משהו רציני, הם היו קצת שאננים.
הגרמנים שלחו אותנו לאמסטרדם, והתפצלנו - אני נסעתי עם אמי ואחי נסע עם אבי. אני לא יודע לאן שלחו את אחותי, כל אחד נסע לאזור אחר בהולנד. באותו זמן המחתרת ההולנדית יחד עם הסטודנטים התחילו להחביא ילדים יהודים, בעיקר אצל משפחות לא יהודיות. אני הייתי אחד מהילדים שהוסתרו על ידי המחתרת. עברנו ממשפחה למשפחה, כל הזמן זזים ומחליפים מיקום, כבר לא עמדתי בקצב, אני זוכר שאמרו לי כל הזמן שאסור לדבר ושאני צריך לעמוד בצד ולהתחבא. היה בי פחד גדול שיגיעו גרמנים וייקחו אותי.
באחד המעברים הגעתי עם אחי למשפחה עם שני ילדים נוספים. האימא והילדים התנהגו אלינו בצורה סבירה, אבל האבא מאוד לא אהב אותי והוא היה שולח אותי לאכול לבד בחדר. הנחתי ששילמו להם כדי שיחביאו אותנו אבל כנראה הכסף לא היה מספיק עבורם והם נכנסו ללחץ ורצו להיפטר ממני. הם מאוד פחדו שמישהו ילשין עליהם, והם ניסו לרצוח אותי בעצמם. הייתי אז כבר בן 6, הם הורידו אותי למרתף, קשרו אותי לכיסא עץ, הצמידו סכין לגרוני ורצו לחתוך לי את הראש. אני זוכר שצרחתי כמו משוגע, כנראה הצרחות שלי ממש הבהילו אותם כי הם שחררו אותי.
הם השאירו אותי במחסן הפחם וכנראה דיווחו עליי, כי כמה שעות אחר כך הגיעה המשטרה ההולנדית ולקחה אותי. הייתי כאסיר בתא בתחנת המשטרה, ילד בן 6. שמו אותי שם, ואני זוכר שמהפחד הייתי מרטיב כל לילה. יום אחד לקחו אותנו ברכב לאמסטרדם ומסרו אותנו לאגף שטיפל בילדים, שם ריכזו את כל היהודים לפני ששלחו אותם למחנות ההשמדה או הריכוז. עמדנו שם וחיכינו לראות מה יעשו איתנו. מישהו נכנס, בדיעבד אני יודע שהוא כנראה קרוב משפחה שלנו, הוא לקח אותי ביד ופשוט יצא איתי החוצה. הוא ניצל את חוסר ערנותן של הנערות שהשגיחו עלינו.
הייתי בכל כך הרבה מקומות והתגלגלתי ממשפחה למשפחה בקצב מחריד. אפילו הייתי במוסד לנערים מופרעים נפשית, שמו אותי בעליית גג וחבשו את ראשי כדי שיחשבו שמשהו לא בסדר אצלי. היה אסור לי להתקרב לחלון מהפחד שמישהו ישאל שאלות.
בסוף הגעתי למשפחה במרכז הולנד, משפחה נוצרית עם שלושה ילדים. הייתי שם כמו בן משפחה, קראתי להם דוד ודודה. שכחתי לגמרי שהייתה לי משפחה אחרת, הם היו הוריי לכל דבר. כשהגרמנים דפקו לנו בדלת הייתי מתחבא בתוך כוך בקיר - נכנסנו לשם דרך תמונה בסלון, אף אחד לא ידע שיש שם חדר. הסתתרתי עם שניים מבני המשפחה שהיו בגיל צבא ולא רצו שייקחו אותם. היינו יושבים שם שעות בשקט מוחלט, רועדים מפחד.
אני זוכר שקראתי כל הזמן את הברית החדשה ומאוד התפעלתי מהעבריים, בלי לדעת שאני אחד מהם. יום אחד פניתי לאחד האחים וסיפרתי לו על מקרה מהתנ"ך ואז הוא סיפר לי שאני אחד מהם. התמלאתי גאווה באותו הרגע.
ערב אחד היה חשש שיידעו על נוכחותי, אז לקחו אותי במהירות לחווה מרוחקת של אחד מבני המשפחה. גם לשם הגיעו הגרמנים, ואני זוכר ששלחו אותי להתחבא בשדה חיטה. ישבתי שם כל הלילה עד שהם הלכו. הייתי בחווה שלושה חודשים, ולאחר מכן חזרתי למשפחה הקודמת, ושם נשארתי עד סוף המלחמה. במאי 1945 הקנדים נכנסו לעיר וידענו שנגמרה המלחמה.
אחרי המלחמה הגיעה הדודה האמיתית שלי. חשבתי שהיא אורחת, שכחתי בכלל שיש לי משפחה אחרת. היא באה ולקחה אותי לגור איתה, עם סבתי ואחי. רק כשראיתי את פניה פתאום זיהיתי אותה והכול חזר אליי, ופתאום במכה נזכרתי בכל המשפחה וידעתי מיד מה עלה בגורלם של הוריי ואחותי.
שנים לאחר מכן התחתנתי ונולדו לי חמישה ילדים ו-16 נכדים.
לפנייה לכתב/ת 
