ברחתי מהבלוק באושוויץ - ונשארתי בחיים
"החזקתי את אימא חזק, ואז הקצין הגרמני הפריד בינינו. יותר לא ראיתי אותה", מספרת בכאב רחל גרינפלד על הזוועות בשואה. היא נישאה לאליעזר, שנמלט במהלך צעדת המוות: "תפסתי את רגלי השומר, הוא מעד - וברחנו". עדויות הניצולים
הייתי בת 13 כשפרצה המלחמה. אנחנו, משפחת גרינגלס, גרנו בלודז' - הורים ושלושה ילדים. שבוע אחרי שהחלה המלחמה הגרמנים נכנסו לעיר עם תותחים וכוחות גדולים, ואנחנו - כמו שילדים עושים - רצנו החוצה להסתכל על מה ההמולה, לא ידענו מה מחכה לנו. בהתחלה לא הרגשתי את האנטישמיות כי הייתי בבית ספר יהודי והייתי מוקפת ביהודים כל הזמן, אבל ברגע שפרצה המלחמה לא אשכח שהפולנים התחילו להתנכל לנו ואפילו הראו לגרמנים איפה הבתים של היהודים.
אבא שלי חשב שבעיר הגדולה ורשה יהיה לנו יותר טוב, אז הוא נסע עם אחי לחפש שם דירה עבורנו. אחי הגדול נשאר בוורשה ואבא חזר כדי להביא גם אותנו, אבל ברגע שהוא חזר סגרו את הגטו וכבר אי-אפשר היה לצאת. אחי נשאר לבד בוורשה ומאז לא ראינו אותו. אני זוכרת כמה אימא שלי בכתה ורצתה את כל הילדים שלה לידה. היה מאוד רע בגטו ולא היה מספיק אוכל, אבל לנו היה מזל גדול - בבית שלנו היה חדר נסתר בתוך המדרגות, וביום שבאו לגטו לאסוף את כל היהודים ולקחת אותם להשמדה אבא שלי הכניס את כולנו לתוך הכוך הקטן במדרגות, סגר את הדלת והלך.
שמענו את הגרמנים מסתובבים, הולכים וחוזרים, ואז מישהו פותח את המסתור - אבל זה היה אבא שחזר. כל כך שמחנו והתנשקנו, אבל בזה לא תם הסיוט. כשהגרמנים החליטו לסגור ולחסל את הגטו כל היהודים התאספו במרכזו. אמרו לנו שאנחנו נוסעים כדי לקבל עבודה טובה ואנחנו כמו טיפשים חשבנו שזאת האמת. ואז הכניסו אותנו לקרונות הרכבת לאושוויץ. מיינו אותנו לגברים ולנשים ומאז לא ראיתי יותר את אבא ואת אח שלי.
אני ואימא עמדנו ביחד ואני זוכרת שהחזקתי אותה כל כך חזק. ואז הקצין הגרמני שאל את אימא: "בת כמה את?", והיא אמרה את האמת וענתה: "40". הפרידו בינינו, הוא לקח אותה וזרק אותי על הרצפה, ומאז לא ראיתי אותה יותר. הייתי ממש שבורה, לא היה לי בשביל מה לחיות, לא הפסקתי לבכות ולא אכלתי ימים שלמים.
יום אחד ראיתי במחנה את בת דודתי, שהייתה בבלוק אחר. בלילה ברחתי מהבלוק שלי לבלוק שלה ונשארתי איתה. הגרמנים לא הבינו למה הספירה לא יוצאת תקינה. יום לאחר מכן לקחו את כל הבלוק הקודם שלי להשמדה במשרפות ואני נשארתי בחיים. לאחר כמה ימים חברה של בת דודתי אמרה לנו שיש לנו מזל גדול ובגלל שנגמר הגז שולחים אותנו למחנה עבודה בגרמניה. לא אשכח את היום שבו הצרפתים נכנסו אלינו למחנה וצעקו "המלחמה הסתיימה, אתם חופשיים". אתם לא מתארים לעצמכם את השמחה והצרחות שהיו באותו רגע במחנה.
כשנגמרה המלחמה המטרה היחידה שלי הייתה לחזור הביתה ולראות אם מישהו ניצל. אבל לצערי ובלב כבד ועיניים בוכיות קיבלתי את הגזירה הקשה - נותרתי לבד.
אליעזר (לולק) גרינפלד
נולדתי בשנת 1925, והייתה לי ילדות מאושרת עד שהכול התפוצץ כשהגרמנים פלשו לפולין. הייתי אז בן 14. עברתי שבעה מדורי גיהנום. אבי ומשפחתו היו הקורבנות הראשונים. הגרמנים הגיעו לרחוב הראשי בלודז', הוציאו את כל המשפחה לרחוב ופשוט ירו בהם, למען יראו וייראו.
הגרמנים התחילו למיין. במקרה ראה אותי מישהו שהכיר אותי ושאל מה אני עושה שם. עניתי לו שאני עם אימא שלי כי הולכים לקחת אותה, אז הוא אמר לי לחזור לבית החולים ושאימא שלי יכולה להישאר. ככה ניצלנו באחת מהפעמים, שכן המוות תמיד חג מעל ראשינו.
לקחתי במהרה את החלוק הלבן שלי עם סימן המגן דוד אדום והלכתי לבית החולים. שם חשכו עיניי. ראיתי איך מעמיסים את החולים על המשאיות. אפילו זרקו את הילדים החולים מהחלון בקומה השלישית ישר למשאית, לא עניין אותם כלום. הגרמנים חשבו שאני מהצוות הרפואי. לצערי בית החולים נסגר, אז עברתי לעבוד במשרד של הנהלת הגטו, שם היו האנשים החזקים כביכול. יום אחד הגרמנים הגיעו וריכזו את כל העובדים שנשארו בגטו כדי לנסוע למחנות עבודה. הם אפילו ניסו לעבוד עלינו ואמרו שהגרמנים צריכים אותנו כי אנחנו כוח עבודה בשבילם ואין לנו מה לפחד, אבל ידענו שאנו מיועדים למחנות השמדה.
רצתי מהר לקרוא לאמי, אמרתי לה ללבוש בגדים יפים וצבטתי את לחייה כדי שיהיה לה קצת צבע בפנים. נכנסנו לבוס וביקשתי שאמי תבוא אתי - כי היא המשפחה היחידה שנשארה לי, והוא הסכים. עלינו לקרונות של בהמות והרכבת נסעה לגרמניה. הגענו למחנה ריכוז, לקחו לנו את הכול ונשארנו רק במדי אסירים. הפרידו בין הנשים לגברים ומאז לא ראיתי את אימא יותר. לקחו אותה למחנה עבודה של נשים ועד סוף המלחמה לא ידעתי מה עלה בגורלה. את הגברים לקחו לעבודות פרך - היינו צריכים להעמיס על הגב שקי מלט. שקלתי אז 40 קילו, וכששמו לי את השק על הגב נפלתי. אבל אחר כך מצאתי שיטה להמשיך ולסחוב את השקים, כי ידעתי שאם לא יהיה להם צורך בי - יחסלו אותי.
לאחר תקופה ארוכה, לקראת סוף המלחמה החליטו שמפנים את מחנה העבודה והוציאו אותנו לצעדת המוות. הלכנו עשרות קילומטרים ביום, ובלילות הלינו אותנו באורוות. כל יום נותרנו פחות אנשים כי מי שעצר או לא החזיק מעמד נלקח הצידה ונורה. במהלך הצעדה שמנו לב שגם הגרמנים התחילו לברוח, ובכל צד נשארו רק שלושה שומרים. אני ושני חברים החלטנו לברוח. בגלל שהייתי הכי קטן ורזה התוכנית הייתה שבלילה - כשנותרו רק שני שומרים לשמור עלינו - אתפוס את הרגליים של אחד מהם, אפיל אותו לרצפה וכל השאר יגיעו כדי להכניע אותו, וכך היה.
שכבתי באורווה על הקרקע וראיתי את ההבזק מהנעליים של אחד מהם מגיע. משכתי אותו אליי, הוא נפל, וכל החבורה נתנה לו מכות עם נעלי העץ שלנו. ברחנו ליער והם כבר לא חיפשו אותנו. כך למעשה ניצלתי בפעם המי יודע כמה. חיכינו יממה ביערות עד ששמענו את השלשלאות של הטנקים הרוסיים. כשהם התקרבו ושאלו מי אנחנו, ענינו שאנחנו יהודים. קיבלנו מכות ולא האמינו לנו, התפלאו איך שרדנו וחשבו שאנחנו מרגלים עבור הגרמנים. ביקשנו להוכיח את היותנו יהודים לקצין, אמרנו לו שאנחנו נימולים, הקצין היה יהודי וכך הוא האמין לנו ולקח אותנו איתו. כולנו ידענו שהמלחמה נגמרה. חזרנו ללודז' בסופו של דבר ובמדרגות הבית חיכתה לי אמי, שעברה גם הרבה מאוד, אבל בסוף שרדנו שנינו.
לאחר המלחמה התחתנתי עם רחל. נולדו לנו שני ילדים, חמישה נכדים ועשרה נינים.
לפנייה לכתב/ת 
