אבא התקלח בחומץ כדי להוריד את ריח הגופות
"סיפרו לנו על נס התעודות ורצנו לכיכר. ואז השכיבו את כולם על הרצפה וירו באוויר". האחים מרדכי ואורי (ינקו) נתנזון מעידים על השואה ברומניה
בילדותנו התגוררנו בעיר יאסי שברומניה. עד פרוץ המלחמה החיים היו שקטים, אבל במהלכה תפס הצבא הרומני את השלטון והודיע לגרמניה כי ישתף פעולה עם המשטר הנאצי ויילחם לצדם. ינקו היה בן 7 בפרוץ המלחמה, מרדכי בן 10 והייתה לנו גם אחות קטנה. יום אחד פתאום שמענו קולות של מקלעים ויריות וראינו מהבית את הצבא הרומני עובר עם תותחים דרך הרחוב שלנו לכיוון רוסיה. אמנם הגרמנים הגיעו לעיר שלנו, אבל מי שהרג אותנו היו הרומנים משתפי הפעולה. השואה הברוטלית של היהודים ברומניה התחילה בשנת 1941.
האקציה נעשתה בעורמה, וככה הצליחו הרומנים לאסוף כל כך הרבה יהודים ולשלוח אותם למותם. המשטרה לקחה קבוצה קטנה של יהודים, חילקה להם תעודות המאשרות שהם מתגוררים בעיר ושלחה אותם לדרכם במחשבה שהם חופשיים. אותם יהודים רצו ברחבי העיר, סיפרו לכולם על נס התעודות ואמרו שכל מה שצריך לעשות כדי להיות חופשי הוא לגשת למשטרה ולקחת אישור. אלפי יהודים התאספו בעקבות זאת בחצר הגדולה, ואז השכיבו את כולם על הרצפה וירו באוויר.
אני, מרדכי, הייתי עם אבא בכיכר. ינקו נשאר בבית עם אימא ואחותנו. פתאום אמרו לילדים עד גיל 12 שהם משוחררים. קמתי מהרצפה וברחתי מהר הביתה, ואת אבא הם לקחו. הם הצעידו את כל מי שנשאר לתחנת הרכבת והכניסו את כולם לקרונות משא של בהמות. 120 איש בכל קרון, צפיפות איומה. אבא עלה ראשון לקרון ונצמד לסדק שהיה בדופן של אחד הצדדים. כך למעשה הוא הצליח לנשום במהלך הנסיעה הארוכה. כשהגיעו לבסוף רק חמישה מתוך כל הקרון נותרו בחיים, בהם אבא.
אבא סיפר לנו שאנשים שתו את השתן של עצמם בנסיעה. כשהם הגיעו למחנה העבודה, המעטים שנשארו בחיים נאלצו לקבור את המתים שנרצחו בנסיעה. כשאבא חזר הביתה הוא היה מתקלח כל הזמן עם חומץ כדי לנסות ולהוריד מעצמו את הריח של הגופות, זה רדף אותו. מהיום שלקחו את אבא התחלנו ללכת עם הטלאי הצהוב. היינו מקבלים המון מכות כי לפעמים שכחנו ללכת עם הטלאי. שאלו אותי, ינקו - "היי, יהודי, למה אתה בלי טלאי?", וישר החטיפו מכות. כל הזמן היו הפצצות בעיר. היינו במרתף והתחבאנו, ואת הבית הפציצו. ממש שיטחו את כל הקומות העליונות.
בשנת 1945 לקראת סוף המלחמה אימא הייתה מאוד חולה וגם אחותנו הקטנה חלתה. היא מתה כשהייתה בת 5. אני ואימא הגענו בערב לקחת את גופתה לקבורה, ולא הסכימו לתת לנו את הגופה. חזרנו בלילה ודרך החלון הברחנו את הגופה שלה החוצה והבאנו אותה לקבורה. אחרי זה המצב של אימא רק התדרדר והיא נפטרה זמן לא רב לאחר מכן. לאבא היה קשה מאוד להישאר עם שני ילדים.
כשנגמרה המלחמה אני זוכר שחייל רוסי פתח לנו את הדלתות של המרתף ואמר ברוסית: "חברים, אתם חופשיים". אבל כל כך פחדנו כי גם הוא היה עם נשק ולא ידענו אם בטוח לצאת.
מרדכי נשא אישה, יש לו שני ילדים ושני נכדים. גם ינקו התחתן ויש לו שלושה ילדים וחמישה נכדים.
לפנייה לכתב/ת 
