אחי ירד מהאוטובוס. יתר ה-35 שהיו בו הושמדו

יורם דגני

הייתה לנו ילדות מאושרת. אני ומשפחתי, זוג הורים וחמישה ילדים, גרנו ברובע ה-19 בפריז. בפרוץ המלחמה הייתי כמעט בן 7. התחוללו קרבות בכל צרפת והגרמנים התקרבו לפריז. ניתנה הוראה לכל תושבי העיר להתפנות, לא הייתה הפרדה אז בין יהודים לגויים.

עזבנו ברכבת לעיירה קטנה. נשארנו שם כמה חודשים עד שהגרמנים שוב התקרבו, והתקדמנו לכיוון ספרד. בדרך, במרכז צרפת, מטוס גרמני הטיל פצצה על הרכבת, והיא נפגעה ונחלקה לשתיים. למזלנו היינו בחלק הקדמי ולא נפגענו, אבל היו הרבה הרוגים. לא יכולנו להמשיך בנסיעה - הצבא הצרפתי פוצץ את כל הגשרים כדי שהצבא הגרמני לא יוכל להתקדם, אז הלכנו ברגל. אני זוכר שראיתי מתוך הרכבת קרב בין מטוס צרפתי לגרמני, ומיליוני צרפתים הולכים בדרכים.

יורם דגני, אז והיום(צילום: בראל אפרים)

ב-1942 התחילו לרכז את כל היהודים והוקמו מחנות ריכוז בצרפת. ביום אחד בחודש יולי ריכזו את כל השכונות של היהודים - 15 אלף תושבים, מתוכם כ-4,500 ילדים. באותו יום לקחו גם את דודה שלי, את בת דודה שלי ואת ילדיה. משם שלחו אותם לאושוויץ, אבל אף אחד לא ידע אז.

אחרי היום הזה ההורים שלי החליטו לשלוח אותנו מחוץ לפריז. היינו חמישה ילדים. עזבנו ברכבת עם תעודות מזויפות יחד עם חבר של אבא, לא יהודי, שליווה אותנו לכיוון מרכז צרפת. בתחנת הרכבת היו גרמנים עם כלבים והם ביקשו תעודות. אני זוכר שבאותו קרון היו זוג מבוגר עם בנם שהורדו מהרכבת על ידי הגרמנים. אני זוכר גם את השלט "ליהודים וכלבים אסור לעבור את הקו הזה". עברנו אותם וחיכתה לנו עגלה עם סוסים שהביאה אותנו למשק קטן. למחרת, לאחר שהפטרול הגרמני עבר, מישהו שקיבל שוחד העביר אותנו לצד השני של צרפת והגענו לבית ילדים. אני זוכר שהיינו הולכים שם לבית הספר, אבל מה שאני זוכר יותר זה את הרעב. היינו רעבים כל הזמן. בכל בוקר חילקו לכל אחד פרוסת לחם ועשרה גרגירי חומוס לכל היום. זה מעט מאוד אבל למזלנו לפחות היה לנו את זה.

יורם דגני. בתחילת המלחמה משפחתו גרה בפריז. צילומי רפרודוקציה: בראל אפרים

ההורים שלי נשארו בפריז והמכתב האחרון שקיבלתי מהם היה ב-2 בנובמבר. הייתי אז בן עשר ואימא שלי שלחה לי דרך אחי הגדול סוודר ועוגה לכבוד יום ההולדת שלי - ומאז אבד הקשר איתם. כך גם עם אחיי ואחיותיי. כל אחד מאיתנו נשלח למקום אחר, חוץ מאחי הקטן שהיה איתי.

יום אחד הגיעה הוראה לפזר אותנו כי הגרמנים התחילו להתקדם לכיווננו והיה חשש להלשנות. פיצלו את הילדים לשני אוטובוסים - אחד נסע לאלפים והשני למרכז צרפת. חיפשתי את אחי הקטן, וכשראיתי אותו באוטובוס השני ירדתי מהאוטובוס וקראתי לו שיצטרף אליי. ב-1944 גיליתי שכל 35 הילדים שהיו באוטובוס השני נשלחו לאושוויץ ונרצחו.

יום אחד אחי הגדול הגיע לבקר אותנו, וסיפר שניתנה הוראה להעביר את כל הילדים היהודים לשווייץ. אישה אחת הייתה אמורה להעביר אותנו בגבול אבל היא נעלמה, ובדיעבד גילינו שהיא עבדה עם הגרמנים. כך נתפסנו ולקחו אותנו במשאית לכיוון עיר בגבול בין צרפת לשווייץ. שהינו בבית מלון שהוסב לבית סוהר. היינו שבעה ילדים ביחד עם שבויים, פרטיזנים וחיילים. יום אחד הופיע ראש העיר בבית הסוהר וביקש שישחררו להשגחתו את כל הילדים עד גיל 12, מזל שהייתי בן 12 ואחי בן 10 ונכללנו בקטגוריה הזאת. הוא הבטיח לגרמנים שהוא וחברי העירייה ערבים אל מול הילדים למקרה שמשהו יקרה והם ינסו לברוח, ובתמורה הבטיח לחיילים שיעביר אותם לשווייץ כדי שלא ייתפסו. רק בזכותו ניצלנו.

עברנו לשווייץ. גם שם המצב בהתחלה לא היה טוב, היינו עצורים עם גדר תיל סביבנו ושמרו עלינו חיילים שוויצרים. רק אחרי שהם הבינו שהגרמנים הובסו הועברתי למשק קטן בשווייץ ואחי היה במשק אחר 3 ק"מ ממני. הייתי רואה אותו כל יום בבית הספר ובסופי שבוע. היה לנו טוב, היה אוכל, והאיכרים אפילו קנו לי שעון ליום ההולדת.

בדצמבר 1945 חזרנו לפריז, רכבת מלאה בילדים שניצלו. אחי הגדול ואחותי חיכו לנו שם, הם הצליחו למצוא את כולנו. כל האחים והאחיות הצליחו להינצל ולחזור. חזרנו כולנו לדירה של ההורים, שלא שרדו.

היום יש לי אישה אוהבת, שרלוט, שלושה בנים, שמונה נכדים ושני נינים.

שרלוט דגני

גרנו בשטרסבורג שבצרפת, משפחה בת שבע נפשות - אבא ואימא, סבא וסבתא, ושלושה ילדים. הפעלנו שם מסעדה כשרה למהדרין ששכרנו. בספטמבר 1939 עברו ברחובות עם רמקולים והודיעו שאנחנו צריכים לעזוב את העיר - לא רק היהודים, אלא כולם. הייתי אז בת חמש וחצי. לא היה לנו זמן לקחת הרבה דברים, מיהרנו מאוד ועלינו על הרכבת. נסענו במשך שבועיים עד שהגענו לעיירה קטנה בשם לורן. לאחר מכן שוב נאלצנו לנסוע לאזור אחר שבו לא היו גרמנים. שם אפילו הלכתי לבית הספר. נדדנו ממקום למקום. אימא שלי השיגה מכונת תפירה, אני לא יודעת איך, והיא עבדה ומזה התקיימנו.

שרלוט דגני, אז והיום(צילום: בראל אפרים)

היה מחסור גדול במזון, ואבי אמר שבכפר יהיה יותר אוכל. ביוני 1942 נסענו שוב לאזור הכפרי בצרפת, שכרנו שם דירה והייתה לנו גינה עם ירקות ופירות וחיות משק. בסוף 1942 נגמרה ההפרדה בין צפון לדרום צרפת והגרמנים הגיעו גם לדרום. השכנים שלנו, שידעו שאנחנו יהודים, אהבו אותנו מאוד ובערב הקשבנו לרדיו מחוץ לחלונם. ידענו ושמענו על כל מה שעשו הגרמנים, על מחנות הריכוז וההשמדה.

מאז החלו שנתיים וחצי של פחד. הכפר שכן על כביש ראשי והגרמנים היו נוסעים שם כל הזמן. לא היה אפשר להירדם, היינו מקשיבים למשאיות שעוברות ואומרים לעצמנו: "אולי הפעם הם יעצרו וייקחו אותנו?". יום אחד באה המשטרה ולקחה את סבא. כולנו בכינו. "אל תדאגו, אני אחזור", אמר סבא - ובאמת חזר למחרת. אבל כל מי שלקחו והיה ברשימה יחד איתו לא חזר, הם נשלחו למחנות. ביום אחר באו לקחת את אבא, וגם הוא הצליח לחזור. אני לא יודעת איך שחררו אותם.

באביב 1944 אבא שלי ביקש סוס ועגלה מהשכנים. הלכנו שנינו לקנות עצים לחימום ולבישול, ופתאום הוא אומר לי: "שרלוט, תחייכי". הרמתי את הראש וראיתי שיירה של גרמנים באים מולנו. מתתי מפחד אבל החזקתי את עצמי וחייכתי. במזל הם עברו ולא עצרו אותנו. למשפחה היהודייה הנוספת בכפר לא היה כזה מזל - יום אחד הגברים יצאו לקנות מצרכים, הגרמנים עצרו אותם, ביקשו תעודות - וירו בהם במקום.

שרלוט ויורם דגני(צילום: בראל אפרים)

בהזדמנות אחרת הלכנו אני ואחיי לבית הספר. על הכביש הראשי, מרחוק, ראינו גרמנים מגיעים. רצנו הביתה ואמרנו להורים שהגרמנים פה. במהירות אספנו כמה דברים ורצנו לתוך היער, שם ידענו שיש בקתת ציידים. ישנו שם על שמיכות במשך שבוע ולא ידענו מה קורה בכפר. לילה אחד אבי הלך להביא מצרכים וחזר לבקתה, והוא סיפר לנו מה התרחש בכפר באותו הלילה: הגרמנים ידעו שהפרטיזנים עובדים בלילה ביערות ובבוקר ישנים. הם הלכו לעירייה כדי לקבל את רשימת היהודים בכפר, אך למזלנו העירייה הייתה סגורה. הם המשיכו לחפש את הפרטיזנים מהרשימה שהייתה כבר בידם, מצאו את כולם וירו בהם בתעלה בצד הכביש. מרוב שהם היו מרוצים מתפיסתם של הפרטיזנים, הם לא חזרו לחפש אותנו והלכו. ואז חזרנו הביתה ושמענו את מה שהתרחש - בכפר לא רחוק מאיתנו אספו את כולם בכנסייה ושרפו אותם בחיים.

האזור שלנו שוחרר בספטמבר 1944, ראינו מטוסים מעלינו והייתה שמחה גדולה, ובמאי 1945 שמענו ברדיו של השכנים שנגמרה המלחמה.