נחנקתי במחסן חציר. בחוץ רצחו את הוריי
"הנאצים והאוקראינים העלו באש את הבית שבו הסתתרנו. הקיר נפל, ואני ואחותי נותרנו קבורים בפנים. ואז שמענו יריות. אבא ואימא שנמלטו - נרצחו". העדות של משה קריג
נולדתי בשנת 1930 בעיירה קטנה בגבול רוסיה-פולין. גרנו שם אני, הוריי ושלוש אחיותיי עד יוני 1941. אני זוכר את היום הנורא שבו עבורנו, משפחת קריגסר, פרצה המלחמה. הגרמנים הגיעו והפגיזו לנו את הבית. למרות שעוד לא הייתה השמדה בפולין כבר הגיעו אלינו ידיעות לגבי מה שעושים ליהודים. לירות ביהודי באותה התקופה ברחוב היה יותר פשוט מלירות בכלב, אז אבא שלי החליט שכולנו נעבור לעיר מרכזית ונגור באזור נוצרי.
ב-1942 ריכזו את היהודים בגטאות. ב-1 בספטמבר נכנסה המשטרה האוקראינית לגטו תוך כדי יריות ולקחה את רוב היהודים. השוטרים הפשיטו אותם וירו בהם, וערמו את גופותיהם בבורות. באותו היום התחבאנו כולנו במרתף, חוץ מאחותי הקטנה שאותה אבי הבריח לדוד שלי בעיירה הסמוכה. אחר כך גילינו ששרפו שם את כולם. בסמוך אלינו היה גטו קטן שמשם יהודים לא נשלחו להשמדה, אז אבי העביר אותנו לשם. כל מי שנשאר בגטו הגדול הושמד.
גרנו בבית בקצה הגטו ואבי חפר מנהרה לתוך גבעה, ומשם הכניס אוכל ושתייה. אמרו לכל היהודים שנשארו שהם יקבלו תעודות עבודה שיבטיחו שהם יישארו בחיים, וזה היה נשמע הגיוני, אבל בסוף 1943 חיסלו את כל הגטו. באותו הזמן נכנסנו למחבוא שאבא בנה. ישבנו שם ימים רבים, אכלנו אוכל עם עובש וחיכינו לסילבסטר, לשעה רועשת, כדי לברוח. כשהחגיגות התחילו ברחנו אל אישה פולנייה שעשינו איתה הסכם לפיו היא תחביא אותנו בתמורה לתשלום. כשהתקרבנו לבית זיהו את אחותי והתחילו לקרוא לכיווננו "יהודים". נכנסנו לביתה, אך היא מאוד פחדה ממלשינים אז אבי החליט שצריך לעבור למקום אחר. האדם שאליו הגענו קיבל אותנו בשמחה והוריד אותנו למחבוא שחפר, אבל כשירדנו למטה ראינו צלחות עם אוכל. זה היה סימן שהייתה שם משפחה אחרת לא מזמן, והוא כנראה הלשין עליהם לגרמנים. יצאנו משם בבהלה וחזרנו לפולנייה, שהסכימה לבסוף להכניס אותנו למתבן.
בתחילת 1944 נסענו לאחיה של הפולנייה כדי שיחביא אותנו בכפר. הוא הסתיר אותנו במחסן חציר. התחפרנו בבור בחורף, ומעלינו שמנו חציר ואוכל של פרות כדי שלא יראו אותנו. יחד איתנו הסתתרו גם אישה וילד. באותה תקופה האוקראינים והגרמנים התחילו לשרוף כפרים פולניים, ויום אחד הם העלו באש את הבית שהיינו בו. התחלנו להיחנק. אחותי ואבא נמלטו החוצה, אימא החזיקה אותי ביד, והאישה והילד נדחפו בינינו. הקיר של המתבן נפל וחסם את היציאה ואני ואחותי הופרדנו מהשאר ונתקענו בפנים. נחנקנו מהעשן, אחותי קיבלה כוויות חמורות והיינו קבורים בפנים. ואז שמענו יריות. הם רצחו את הוריי, את אחותי השנייה, ואת האישה והילד. אחרי זמן מה אחותי שהייתה אתי ביקשה שאמצא לנו אוכל ומים. זחלתי החוצה, ראיתי את כל הגופות, והבאתי לאחותי קצת שלג לשתייה.
אחרי כמה ימים הפרטיזנים הפולנים הגיעו ופתחו לנו את הבור. אחותי יצאה החוצה, ומפקדם היה השכן שלנו מהאזור הנוצרי. הוא זיהה את אחותי ואמר לה לחזור למתבן, ושהוא יחזור. לא היה לנו כלום, שתינו שתן. אבל הוא באמת חזר אחרי יומיים והוציא אותנו. הוא אמר לנו ללכת ליער לפרטיזנים הרוסים. הלכנו ברגל בשלג עמוק והגענו לכפר. אחותי דפקה על דלת של בית פולני והאישה שפתחה נבהלה וגירשה אותנו, אבל לאחר מכן יצאה אלינו עם קנקן חלב ונתנה לנו לישון אצלה. פחדנו שהיא תלשין עלינו לגרמנים, אבל לא הייתה לנו ברירה אחרת.
אחרי הלילה אצלה המשכנו במסע. יום אחד פגשנו פטרול של פרטיזנים רוסים והצטרפנו אליהם. אמנם הייתי כבר כמעט בן 14 אבל הייתי מנוסה כבן 18. התגלגלנו מעיר לעיר עד שהגענו לקרקוב. שם פעל ארגון שארגן ליהודים בריחה בעזרת תעודות של יהודים יוונים שנשלחו לאושוויץ. לימדו אותנו כמה מילים ביוונית ונסענו לאוסטריה. הגענו למחנות פליטים של יהודים בזלצבורג ושם היה לנו אוכל, בגדים, חברים והלכנו לבית הספר. באחד הימים נודע לנו שהתארגנה בגרמניה עלייה לישראל והסכימו לקחת אותי. נסעתי ממינכן למרסיי, משם באוניה צרפתית לתוניסיה, ואז לאלכסנדריה במצרים, ומשם לנמל חיפה בפלשתינה. אחותי הצטרפה אליי בארץ מאוחר יותר.
עד היום יש בי רק צער ששרדתי לבד מהמשפחה הגדולה שלי. זכיתי להרבה מאוד. על המצבה של אחותי כתבנו את השמות של כולם, של אבא, אימא והאחיות.
אחרי המלחמה התחתנתי. נולדו לי שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.
לפנייה לכתב/ת 
