"דע מאין באת ולאן אתה הולך"

אנחנו זוכרים יום אחד בשנה את ששת המיליונים שנרצחו בשואה ואת אלה ששרדו את הזוועות, אבל שוכחים בכל שאר ימות השנה את אלא שעדיין חיים בינינו, ולא רק שרידי שואה, אלא מיליוני זקנים, גברים נשים וטף, אזרחי מדינת ישראל, פליטים ואחרים, שרעבים, שמוּפְלִים, שמושפלים שמובסים, והמדינה מתפוררת.

עוד בערוץ הדעות:

צעדת המוות ושמע ישראל

שואה שנייה? זה תלוי בנו

ברית כוח האדום-ירוק - סכנה לישראל ולעולם

אנחנו מורידים את הדגל לחצי התורן, מאוחדים ומתאבלים יחד, אבל מעלים על נס את הלבד ואת המפריד והמְפַלֵּג, כשהפערים החברתיים הולכים ומתרחבים ומלחמות בין חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, והמדינה שסועה.

אנחנו מחרישים כשהצפירה מפלחת את הלב, אבל כל הזמן צועקים ולא מקשיבים, והארץ זועקת.

אנחנו שרים את התקווה ומבקשים להיות עם חופשי בארצנו, אבל מאבדים אט אט את החופש ואת התקווה בתוכנו, והמדינה בוערת.

אנחנו נוסעים למחנות ההשמדה בפולין כדי לגעת בכאב, מתעטפים בדגל, שרים, בוכים, מבטיחים להיות בני אדם, אבל שבים ארצה ועומדים מנגד מול השחיתות והפשע שפָּשׁוּ בכל, והמדינה נגזלת.

אנחנו מחנכים את ילדינו על ברכי המוסר, החמלה, החירות וכבוד האדם, אבל מתעלמים מקריאות גזענות ומאלימות ברחובות ומפגיעה והרג של חפים מפשע על לא עוול בכפם, והארץ מדממת.

מאז הקמת מדינת ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, יושבי הארץ, הפליטים שהגיעו אליה מאירופה והעולים מכל התפוצות עשו את הלא יאומן. הם ביססו פה דמוקרטיה, זרעו, נטעו והצמיחו מהאדמה חיים, הקימו ערים, חקלאות מתקדמת ותעשייה מובילה, המציאו טכנולוגיות פורצות דרך, יצרו תרבות וחברה משגשגת והיו אור לגויים. מדינת ישראל היתה תמיד בית, מקום של רעות וערבות הדדית, מדינה של אנשים טובים באמצע הדרך.

אי אפשר לעצום את העיניים ולומר שלאורך השנים לא היו טעויות ועוולות ושלא חטאנו פעם אחר פעם בחטא היוהרה, אבל לאחרונה משהו מבעבע מבפנים ומאיים על החברה הישראלית, משהו מתפקע, מתפוצץ, לא מצליח לְהָכִיל, והאזרחים במדינת ישראל בשנת תשע"ו בודדים יותר, שותקים יותר, חוששים יותר ומאבדים תקווה.

לשואה אין לקח או מוסר השכל, אבל היא מלמדת אותנו שבני האדם הם אלה שיכולים לבנות ולפרק, לאהוב ולשנוא, לקחת

 ולתת, לראות או לעצום עיניים. היא מלמדת אותנו שאחדות, חוסן ועוצמה של חברה לא מתבטאים באחידות, בנרטיב אחד ובצבא חזק, אלא דווקא במגוון הדעות והרעיונות, בדיאלוג מתמיד, ביכולת לראות את החלש ולקבל את האחר והשונה.

סבתי, מרים רפפורט לבית שיטנברג ז"ל ,שרדה את זוועות השואה, ולאחר מלחמת העולם השנייה הכירה את סבי אהרון, שלחם בצבא הרוסי ולאחר מכן הצטרף לארגון הבריחה. הם החליטו לעלות לארץ ישראל, ואמי, בלהה, נולדה בדרך לארץ המובטחת. הורי, בלהה ויעקב הכירו כאן, התחתנו והתיישבו בנגב, ורעייתי, יסמין, ואני הקמנו פה בית ומשפחה קטנה עם שלושה ילדים: תר, הילי ויועד. אבל ביום השואה תשע"ו ,ערב יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, אני אדם מודאג יותר, אזרח מודאג יותר ואבא מודאג יותר, ואני יודע שלא מספיק לספר לילדיי מאין באנו, אלא שעלי להבטיח להם שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים.