"אני זוכר": גימיק חסר ייחוד
סרטו החדש של הבמאי אטום אגויאן, שעוסק בשואה מנקודת מבטם של ניצולים קשישים, סובל מרדידות ומנקודת מוצא לקויה. "אני זוכר" משתייך אולי לגל החדש של סרטי הנקמה בנאצים, אך הוא אחד הגרועים שבהם, וגם בקריירה של אגויאן עצמו
בתיאום עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה עלה על מסכי בתי הקולנוע "אני זוכר" ("Remember"), סרטו האחרון של הבמאי הקנדי אטום אגויאן. זהו התסריט הראשון של בנג'מין אוגוסט, ועליו הוא זכה בתחרות פרסי המסך הקנדיים האחרונה. אגויאן ואוגוסט שואפים לעסוק בחיבור בין זיכרון ונקמה בקונספט שניתן להגדירו כ"ממנטו" פוגש את "זה בוודאי המקום". גימיק מקומם המערער את הניסיון לומר דבר בעל ערך בנושאים כבדי המשקל שבהם הם מתיימרים לעסוק.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
"ממנטו" (2000) של כריסטופר נולאן עסק, כזכור, באדם המנסה להתחקות אחר התוקף שרצח את אשתו ופגע בו פגיעה פיזית קשה שבעקבותיה איבד את היכולת לשמר זיכרונות. רעיון אבסורדי של בלש/נוקם החסר את היכולת ללכד את עובדות זהותו ופרטי המציאות שבה הוא פועל - והרי אם אינך יודע מי אתה והיכן אתה נמצא, איך תדע מה לעשות? גיבור סרטו של פאולו סורנטינו "זה בוודאי המקום" (2011) הוא זמר רוק בגיל העמידה, שלאחר מות אביו, מנסה למצוא ולנקום בקצין SS שהתעלל באביו באושוויץ. המסע של הבן להשלים את מטרת חייו של אביו נקשר למהות היחסים שהיו בין השניים.
"אני זוכר" מאחד את רעיון המסע והחיפוש אחר נקמה של ניצול שואה, וגיבור שספק רב אם ביכולתו לבצע משימה זו. גיבור הסרט זאב גוטמן (כריסטופר פלאמר – נקודת הזכות הבולטת של הסרט), ניצול אושוויץ בן 90 המתגורר בבית אבות מטופח במדינת ניו יורק. הסרט מתחיל זמן קצר לאחר מות אשתו רות, מוות שזאב מתקשה לזוכרו כיוון שהוא סובל מדמנציה.
למרות מצבו של זאב, חברו מקס רוזנבאום (מרטין לנדאו), גם הוא דייר במוסד ומרותק לכיסא גלגלים, מזכיר לו את המשימה אותה הוא התחייב לבצע. מקס היה בעברו צייד נאצים שעבד עם מכון שמעון ויזנטל, אבל הפעם זוהי משימה אישית שחשובה לשניהם. זאב אמור למצוא ולחסל את אוטו וואליש - קצין ה-SS שאחראי לרצח משפחותיהם באושוויץ.
ע"פ המידע שנמצא במכתב שכתב מקס, ושזאב נושא איתו כדי לרענן את זיכרונו, וואליש גנב את זהותו של קורבן יהודי בשם רודי קורלנדר והתגנב בזהות בדויה זו לארה"ב. חומרי המודיעין של מקס זיהו ארבעה אנשים ברחבי היבשת הנושאים שם זה. זאב הדמנטי אמור לבקר את נושאי השמות עד שימצא את האדם הנכון ויחסלו. נקודת המוצא הלא ממש מתקבלת על הדעת מובילה, עם התפתחות העלילה, לדרגה הולכת ופוחתת של סבירות. הכול כדי להגיע לפואנטה המיועדת.
מטבעם של סרטים ממין זה לא ניתן להסגיר יותר מדי פרטים על המשך העלילה. אבל אפשר לומר כי בנקודת הזמן בה נחשף המידע המלא אודות מטרת מסעו של זאב (לאחר קצת פחות משליש מהסרט), ניתן כבר לנחש את הסיום. למעשה, ההגעה לנקודת הסיום היא מעניינת יותר (וגם בכך לא יותר מדי) ברמה של מניפולציות נרטיביות, מאשר ביכולת לנסח רעיון בעל ערך בנוגע לזיכרון השואה ורצון הנקמה.
העיסוק הקולנועי בנקמה ברוצחים הנאצים הוביל בשנים האחרונות לכמה ניסיונות מעניינים להשתמש בסיטואציה טעונה זו. בין אם אלו סרטים ישראלים ("Made in Israel", "ללכת על המים", "החוב") המנסים לחשוב על ישראל וישראליות באמצעות החיבור בין העבר, ההווה והעתיד, פנטזיית הנקמה השנונה של קוונטין טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד", או הגל האחרון של סרטים גרמניים ("מבוך השקרים", "האמת של פריץ באואר") העוסקים בדמותו של התובע היהודי שניסה להביא את הפושעים למשפט. גם אם קבוצה זו מכילה סרטים לקויים (חלקם באופן מהותי) לא ניתן לעשות להם רדוקציה לגימיק – כמו במקרה הנוכחי.
אטום אגויאן החל את הקריירה שלו באמצע שנות ה-80 כבימאי המשכלל תפיסה סגנונית ייחודית, ויכולת מרשימה לבצע חיבורים תמאטיים בנושאים של זיכרון, טראומה וזהות. חיבור שהגיע לשיא בסרטים כמו "לוח שנה" (1993) ו"המתיקות שאחרי" (1997). מוצאו הארמני היה ברקע של עבודותיו המוקדמות, והטראומה הלאומית של שואת הארמנים הוצבה ברקע של סרטו "אררט" (2002) שעסק בקושי ליצור ייצוג (כלומר, זיכרון קולנועי) לאירוע זה.
ראוי ש"אררט" יהיה גולת הכותרת של עבודתו, אך, למרבה הצער, מאז סוף שנות ה-90 נדמה כי היכולות היצירתיות של אגויאן מצויות בנסיגה מתמדת. שלושת סרטיו האחרונים לא זכו להערכה ביקורתית וסרטו הנוכחי אינו מתקן מגמה זו.
"אני זוכר" הוא סרט שנחווה כלקוי בעצם נקודת המוצא שלו, כמו גם בביצוע הסגנוני נטול הייחוד שלו (והמפתיע בליניאריות הנרטיבית שלו שאינה אופיינית לבימאי). הנושאים שהעסיקו את אגויאן לא נעלמו מסרטיו, אך החזרה לנושאים אלו ממחישה את הפער בין הבמאי שהיה וזה שהפך להיות.
לפנייה לכתב/ת 
