לא שווה: פלייאוף ה-NBA מחפש איזון
גארבג'-טיים ממושך, מפגשים עם הבדלים גדולים מדי, כמות קטנה של משחקים צמודים: הסיבוב הראשון בפלייאוף, ותחילת השני, הציגו תמונה מדאיגה של פערי רמות בין קבוצות העלית לשאר השאפתניות
כמו שדוויין ווייד אמר לאחרונה, "אני משחק כדורסל בשביל הפלייאוף". 82 משחקי העונה הסדירה נחמדים, אבל השחקנים והאוהדים יודעים שברגע שמתחילות הסדרות, מדובר בענף שונה לגמרי. האינטנסיביות המתפרצת, האגרסיביות המוגברת, הרגשות שנשפכים על הפרקט, הטירוף בעיניים של השחקנים, המשחקים הצמודים.
אה, רגע, בואו נחזור ברשותכם לנקודה האחרונה. השנה, יותר מתמיד, זו בדיוק הנקודה שחסרה לפלייאוף. הסיבוב הראשון היה אחד המשמימים והחלשים שזכורים בליגה. שתי סדרות בלבד הוכרעו ב-3:4 - כשגם הדרך שהובילה אל המשחק המכריע הייתה איומה, עם משחקים בלתי מאוזנים בעליל. זה לא מה שכולם מחכים לראות.
המספרים פשוט לא סבירים. מבין 52 המשחקים הראשונים שהתקיימו בפלייאוף השנה, עד שישי בלילה, שלושה בלבד - שלושה! - הגיעו להארכה (שניים מהם בסדרה בין טורונטו למיאמי). רק שמונה משחקים, כ-16 אחוזים מכלל אלו שנערכו, הוכרעו בהפרש של סל, בין נקודה לשלוש. 11 נוספים הסתיימו בהפרש חד-ספרתי, בין 4 ל-9 נקודות. כלומר, וזה מדהים באמת, 33 משחקים מתוך 52 הסתיימו בהפרש דו-ספרתי. תשעה משחקים הסתיימו בהפרש של בין 20 ל-29 נקודות, ושישה בהפרש 30 נקודות ומעלה. וכפי שהוכיח המשחק השני בין קליבלנד לאטלנטה, זה לא רק ההפרש עצמו, אלא התנהלות המפגש שמסתיים מעשית בשלב מוקדם מאוד.
אפשר לדבר ולדבר על כך שהמערב מכיל כמות גדולה של קבוצות איכותיות, שהיו יכולות להתמודד על ראשות המזרח. אפשר לציין ללא הרף את העובדה שהמזרח היה שוויוני מתמיד העונה, ומקומות 3-6 סיימו במאזן זהה של 34:48 שמראה עד כמה הכל פתוח. אבל בסופו של דבר, זה מסך עשן שמסווה את המצב האמיתי בו נמצאת הליגה.
ה-NBA היא ליגה בתוך ליגה בתוך ליגה. ישנם כוחות על, גולדן סטייט, סן אנטוניו וקליבלנד, שיצרו פער עצום מהאחרות. ישנו דרג ביניים מצומצם מאוד, אוקלהומה סיטי והקליפרס לפני הפציעות, וכל השאר שההבדלים ביניהן בשורה התחתונה אינם גדולים מאוד. יום טוב של אחת או גרוע של השנייה מוביל ל-20 או 30 הפרש, והסדרות ביניהן לא מוכרעות בזכות האיכות, אלא בגלל הצד בו התעוררה אחת מהן. טורונטו, השנייה במזרח, לא טובה באופן מיוחד מאינדיאנה השביעית, ועברה אותה בצורה לא מרשימה. זה נכון גם לגבי מיאמי בסדרה מול שארלוט.
סתם לשם השוואה, כך נראה הפלייאוף לפני שנתיים. חמש סדרות מדהימות בסיבוב הראשון הוכרעו במשחק שביעי, כמו בין סן אנטוניו לדאלאס, הקליפרס וגולדן סטייט שהייתה רגע לפני ההתפוצצות, אוקלהומה סיטי ודאלאס. כשברוקלין הפתיעה את טורונטו, כמעט כל שבעת משחקי הסדרה היו צמודים. כן, גם שם היו קבוצות עם עדיפות רצינית - שתי הראשונות בכל אזור שגם הגיעו לגמרים, מיאמי, אינדיאנה, סן אנטוניו ואוקלהומה סיטי, אבל הדרך שעברו והרמה הכללית שהוצגה הציבו רף גבוה.
ומה נותר לנו השנה? מראש, אף קבוצה במזרח לא נראתה כמו שתטריד את קליבלנד, והפלייאוף רק חיזק את העניין. במערב, כולם מחכים כבר חודשים ארוכים לסדרה בין סן אנטוניו ולגולדן סטייט, ולפני השלבים הגבוהים, קיימת רק סדרה אחת שבאמת מבטיחה הרבה - זו שמתנהלת בימים אלה בין הספרס לאוקלהומה סיטי. המפגש בין טורונטו למיאמי פתוח על הנייר, אבל לא מעניין. יש בו את הפיקנטריה האפשרית, של עלייה של מיאמי לסדרת גמר אזורית מול לברון, אבל לא נראה שהמשחקים עצמם בין הרפטורס להיט ישברו שיאי איכות.
אל ממפיס, ששיחקה עם חצי קבוצה מול סן אנטוניו והושפלה פעם אחר פעם, באמת אין סיבה לבוא בטענות. הקליפרס פתחו את הסדרה מול פורטלנד עם ניצחונות בהפרשים של 20 ו-21 נקודות, ואחר כך, בלי שני השחקנים הטובים ביותר שלהם, לא עמדו במשימה. גם להם אפשר להחליק את הכישלון. אבל מה עם השאר?
כאן מגיעה בעיה נוספת. לא רק שהמפגשים אינם מאוזנים, אלא גם ה"כוכבים" עצמם ביכולת שלהם. הפלייאוף היה הזדמנות עבור שחקנים נפלאים מהשורה השנייה בליגה, אולסטארים למיניהם וסתם אחלה שמות, להרים את הרמה עוד יותר. אבל קייל לאורי מטורונטו משחק נורא וחברו דמאר דרוזן לא יציב. קמבה ווקר של שארלוט נחנק במשחק האחרון מול מיאמי בתצוגה שלא מתאימה לשחקן ברמתו. פול ג'ורג' לא התעלה עבור אינדיאנה. ואלו רק מספר דוגמאות.
הפלייאוף הוא הזמן לתצוגות גדולות ולפוקוס בשיאו. אם רק חלק מהחבר'ה האלה היו שומרים על רמתם הרגילה, לא רק שהמשחקים עצמם היו טובים יותר והגארבג'-טיים הארוך היה נמנע, אלא שהם היו מציתים אקשן ויוצרים תגובת שרשרת שמחייבת חברים ויריבים להרים את הרמה. אבל בינתיים, רק השחקנים של הגדולות באמת שומרים על קו מצוין, או, למשל, שחקן מנוסה בדמות דוויין ווייד ממיאמי. כל השאר נראים כמו שחקני כדורסל טובים מאוד שלא מבינים את חוקי המשחק השונים בפלייאוף.
כל זה יישכח ברגע שיתחילו הגמרים האזוריים, בטח בגמר הפלייאוף. אבל חשוב להביט בדאגה במה שקרה עד כה. כי אם מדובר במגמה שתימשך - כמות קטנה מדי של קבוצות שהיתרון שלהן גדול מדי - מאבקי המיקום בעונה הסדירה ושני הסיבובים הראשונים יהפכו למיותרים ומשמימים, וכל השנה תתנקז לפחות מחודש של הכרעות אמיתיות שיגיעו אחרי בזבוז זמן ממושך.
לפנייה לכתב/ת 
