נתגעגע אלייך: נפרדים מהאישה הטובה
הפרטים הקטנים, הדמויות הגדולות מהחיים ומעל הכל - אלישיה פלורק אחת. לאורך כל הדרך "האישה הטובה" היתה יהלום טלוויזיוני נדיר ששילב רצינות ועומק בהומור והרבה יופי. שנייה לפני שהיא מסתיימת, נפרדנו מכל מה שיגרום לנו להתגעגע אליה
חששנו מהיום הזה כמו משחפת, האמנו שהוא לא יגיע לעולם, אבל בסוף זה קורה: הפרק האחרון בהחלט של "האישה הטובה" ישודר הלילה (א') בארצות הברית (ובישראל יעלה מחר ב-yes). האם יש תחושה של חגיגה באוויר או אבל כבד? אולי משהו על קו התפר. מצד אחד, אין ספק שהגיע זמנה, שנייה לפני שתהפוך לעוד דרמה אפויה מדי שלא ידעה לפרוש בשיא. מצד שני, איך ייראה העולם שלנו בלי אלישיה פלורק? היא חלק משמעותי ממנו כבר שבע שנים – עבור חלקנו מדובר במערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שאי פעם ידענו.
ליידי אלישיה
דמויות עם שטאנץ הן מה שהפכו את הסדרה הזו למיוחדת כל כך. הן שימשו תמיד כאתנחתה קומית, אבל גם הצליחו להפתיע עם עומק לא צפוי. מאיליי גולד ועד אלזבת טסיוני וגם עוברות אורח שהבליחו לפרק או שניים, הותירו את חותמן והתפיידו – כולן היו קצת מוזרות, קצת נוירוטיות והרבה מעוררות הזדהות וחמלה. אבל המלכה האם של הדמויות היא כמובן, הלידינג ליידי של הסדרה – אלישיה (ג'וליאנה מרגוליס בתפקיד חייה).
קל לקחת את אלישיה כמובנת מאליה. היא אישה ואגדה בכוחות עצמה, אבל אחרי שבע עונות צריך לחזור אחורה ולראות כמה היא השתנתה. מדובר ב"אישה הטובה" הקלאסית. עומדת לצדו של בעלה המושחת רודף-השמלות, חוזרת לשוק העבודה ומגלה שזה בכלל לא דומה למה שזכרה, ופתאום צריכה להעמיד למבחן את כל מה שהאמינה בו. יוצרי הסדרה, רוברט ומישל קינג, התייחסו בראיונות לשמה הבעייתי של הסדרה (שהפך לאירוני וגאוני להפליא), ואמרו שהם רואים את הסדרה כ"החינוך של אלישיה פלורק". החינוך הושלם – מדובר באישה אחרת לגמרי.
אלישיה היא האישה הכי מורכבת בטלוויזיה. זה לא רק עניין של נשים חזקות ושיח פמיניסטי - במרכז הסדרה עומדת בפשטות אישה. היא לא קורבן, היא לא ביץ', היא לא בוכה כל הזמן, היא לא בשליטה כל הזמן. היא אישה מורכבת וחכמה, חלוצה טלוויזיונית שפורצת גבולות שאותם היא בעצמה לא רואה.
היא לא מקבלת שום החלטה רק בשביל הדרמה הסבונית: היא נשארת נשואה לפיטר בגלל הערכים שלה, אבל גם כי יש לה מה להרוויח; היא עוזבת את לוקהארט-גרדנר כדי להרוויח יותר כסף, אבל גם כדי להתרחק מוויל. הגאונות של הסדרה היא בכך שהיא אפשרה לה להתפתח ולהשתנות בכל הזדמנות - ללמוד מהחוויות שלה ולעשות דברים אחרת בזכותן. אלישיה הופכת ממאופקת ומסודרת לכזו שזורמת עם עצמה ומבינה שהיא יכולה לעשות מה שבא לה. או את מי שבא לה.
וכל זה, בלי לומר מלה על החליפות האלמותיות שלה.
האמת בפרצוף
אנחנו כבר רגילים לראות סדרות בית משפט אמריקניות שחוזרות על עצמן - יש שופט, יש קייס שבועי, יש כל מיני מונחים משפטיים מעורפלים שנזרקים לחלל ואנחנו מתקדמים הלאה עם חיינו בתחושה שהטובים ניצחו. מי ידע שיש מה לחדש בכלל? ובכן, תשאירו את זה ליוצרי הסדרה רוברט ומישל קינג שידעו בדיוק מה חסר לנו בחיים: שופטים שהופכים להזויים מפרק לפרק ("In My Opinion"), עורכי דין בזויים שמנצלים כל פרצה בחוק כדי לנצח, ואחת אלישיה שמנסה למצוא את מקומה בעולם. כולנו, אחותי, כולנו.
"האישה הטובה" נתנה לנו הצצה לעולם ציני, אמיתי, שבו הדבר היחיד שחשוב הוא כסף והתקדמות בסולם הדרגות המשרדי. ערכים זה טוב ויפה, אבל במאני טיים צריך לקחת החלטות, וכך, לאט לאט, כמעט בלי ששמנו לב, אלישיה נעשתה אחת הנשים המושחתות בשיקאגו. היא לא מהססת לקחת תיק מזומנים מסוחר הסמים החזק בעיר, היא מגנה על רוצחים כאילו כלום ומתחזקת נישואים פוליטיים כדי להרוויח כמה שיותר עוצמה. נכון, היא לא וולטר ווייט, אבל וואלה -לאט לאט היא נעשתה יותר ויותר דומה לו, ואתם יודעים, המדרון חלקלק וההצטדקות העצמית גדולה.
הטיפול המדויק
לא הצלחנו למצוא סדרה אחרת שידעה לטפל בדיוק מרהיב כל כך בשטיקים הקטנים של החיים היומיומיים שכולנו מכירים היטב, ולתת להם ביטוי לא מאולץ, אלא פשוט ומבריק. סרטוני יוטיוב (כולל סרטוני "אווירת משרד"), סנאפצ'ט, אייפדים עם גלגלים על שלט רחוק, סרטוני כבשים מייללות (שנכללו באגביות בהאזנות סתר ממשלתיות), סדרות משטרה קיטשיות, גוגל על תקן חברת "צ'אם האם" – הכל שולב ושולהב בתוך הפרקים באופן שגרם לכל יוצרי הטלוויזיה האחרים לתת מבט רציני במראה.
וכל זה, כמובן, לצד התייחסות תמידית להתרחשויות אקטואליות ופוליטיות בוערות (בכלל, הסדרה טיפלה בפוליטיקה באופן מופתי, שדורש טור נפרד משל עצמו), מטרור ועד תרופות והפלות וסוגיית הנשק בארה"ב.
הנגיעה האנושית, האותנטית, בסדרה שבה כולם יפים מאוד ולבושים טוב מדי – היא אחד הדברים שחיברו אותנו אליה כמו דבק מגע, גם אם לא תמיד הצלחנו לזהות את זה בזמן אמת.
היופי
ברמה הוויזואלית, שהיא לא פחות משמעותית לסדרת טלוויזיה שמכבדת את עצמה, החכימו היוצרים לשדרג את הסגנון של הסדרה עצמה יחד עם זה של אלישיה. אם בעונות 3-1 אלישיה שוקלת כל צעד ומנסה להיצמד לנורמות המצופות ממנה, גם הבימוי והצילום נשארים מסורתיים. כשהיא מתחילה להטיל ספק בוויל ודיאן בעונה הרביעית, אפשר לראות בקלות את השינוי שמתחיל לקרות - הצילום נעשה נקי יותר, הבימוי מתוחכם יותר, ובעונה החמישית, כשאלישיה סוף כל סוף עוזבת את לוקהארט גרדנר, הפסקול זוכה לשדרוג ענק, העריכה נעשית קופצנית ומהירה יותר והרגשות מתפרצים לכל הכיוונים. אפילו הפאה המפורסמת של מרגוליס, שהיתה בעונות הראשונות מתוחה והדוקה, הלכה והשתחררה לקראת הסוף. מי אמר איפוק? מדובר במפץ הגדול.
מה נשאר להגיד? "האישה הטובה" היא דרמה יחידה בנוף הטלוויזיוני האמריקנית. דרמה רצינית, מלאה בהומור ומודעות עצמית ובעלת עולם עשיר של דמויות ושחקנים אורחים מבריקים (מייקל ג'יי פוקס בתפקיד גאוני של עורך דין שמשתמש במחלה שלו ככלי בבית המשפט, הוא רק אחד מהם), כזו שמתעסקת בנושאים חשובים בצורה חכמה נטולת שיפוטיות, שהעזה להטיל ספק בעולם ובנורמות חברתיות – החל מחוק ומשפט, דרך נישואים ודת (אלישיה היא כנראה האתיאסטית היחידה בטלוויזיה האמריקנית – די מטורף כשחושבים על זה) ועד נשיות. "האישה הטובה" היא יהלום טלוויזיוני נדיר, אחת מאותן סדרות נדירות שכבר במהלך חייה קיבלה מקום מוצדק של כבוד יחד עם כל הגדולות –"הסמויה", "הסופרנוס" ו"שובר שורות"– סדרה שמפתיעה בלי הפסקה (אפילו עכשיו, פרק אחד לפני אחרון, אין לנו שמץ של מושג מה יקרה!) שנשארה אירוע טלוויזיוני עד הרגע האחרון.
