"מתתי יחד עם ערן ונולדתי מחדש לבד"

לפני 24 שנה איבדתי את זה שהייתי אמורה להתחתן איתו. לפני 24 שנה צלצל פעמון האינטרקום וחשבתי שערן אלכאווי, בן הזוג שלי ומ"פ צנחנים נערץ, יצא לחמשוש, אבל זה היה אבא שלי. בצעדים כבדים וכושלים טיפס לקומה השלישית, נעמד מולי במסדרון, והפיל עליי את השמים.

לפני 24 שנה מתתי ביחד עם ערן ונולדתי מחדש לבד. לא ידעתי איך עושים את זה. ערן היה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה, זה שלימד אותי להרים את הראש מהספרים ומהמחברות ולצאת לרקוד, זה שחייתי איתו 7 שנים – מגיל 16 עד 23 – וזה שמעולם לא כעס עליי ותמיד הביע את אהבתו ללא סייג ובצחוק גדול.

עד שהוא נהרג, מירי של החיזבאללה בגבול לבנון, דיברנו על חתונה ובנינו עתיד משותף. אחרי שהוא מת, איבדתי את העבר שלי, לא יכולתי לדמיין את העתיד ובקושי נשמתי בהווה.

לא יכולתי לראות את העתיד שלי בלעדיו. גאיה קורן וערן אלכאווי

קיבלתי החלטה להשתנות

זמן קצר אחרי שהוא נהרג הייתה לי יומולדת. אחותו המקסימה רצתה להעלות חיוך על שפתיי ושלחה לי זר פרחים ענק, כותבת בברכה שזה מה שערן היה רוצה. זה שבר אותי.

החברים ניסו לעודד אותי בכל דרך והוציאו אותי בכוח לבילוי משותף בפאב שבו נהגנו לשבת. את היציאה מהאוטו אני לא אשכח לעולם. גם הם לא. הדמעות זלגו ממני בלי הכרה ורציתי לברוח, להיעלם, שיעופו לי מהעיניים. לא הייתי מסוגלת לשבת במקום שבו תמיד ישבנו ביחד וצחקנו והרגשנו הכי מאושרים שאפשר. רציתי למות. פשוט למות.

הימים חלפו, השבועות נקפו, ועם כל תזוזה של השעון הזיכרון הפך למטושטש ועמום. זה הפחיד אותי, ניסיתי להיזכר בתווי פנים, בתנועות, בכל מה שלא ישכיח אותו ממני, כאילו זה אפשרי בכלל. הקלישאה שהזמן עושה את שלו נכונה, הזמן המשיך לנוע ואני המשכתי איתו.

יכולתי להיות עלה נסחף ברוח אבל קיבלתי החלטות שאפשרו לי לעמוד על הרגליים. קודם כל קיבלתי את ההחלטה להשתנות. כשהיינו ביחד עשיתי לו את המוות בעודו בחיים – אל תאכל מהסירים, תוריד את הקרש, איפה היית, למה לא התקשרת, אל תשים רגליים על השולחן, כל הדברים שאנחנו לא עושות כשאנחנו בתחילת קשר ומתפרצים כשאנחנו כבר בשגרה.

קיבלתי החלטה שמהיום אני לא מעירה לאף אחד, שכל אחד יעשה מה שבא לו כל עוד זה לא נעשה כדי לפגוע. נעשיתי פחות קטנונית, יותר סלחנית, יותר משחררת.

קיבלתי החלטה נוספת – להפסיק לרחם. חשבתי על זר הפרחים שאחותו שלחה לי עם המכתב שזה מה שערן היה רוצה, וחשבתי על זה שהוא היה רוצה לראות אותי מאושרת. חשבתי על כל מי שאוהב אותי, שרוצה בטובתי, וקיבלתי החלטה להוציא את הטוב מכל דבר.

"הוא היה רוצה לראות אותי מאושרת"

לא שיש משהו טוב להוציא מהמוות של ערן, אבל מוות אחד מספיק, לא צריך שאמות מבפנים. כיום אני מבינה שהוא מילא את תפקידו בחיי ואת חלקו בעולם ושהוא היה המתנה שלי בעולם הזה – הוא לימד אותי שהחיים קצרים ואת יכולה לבחור אם לעשות מהם לימון או לימונדה. אני בחרתי בלימונדה.

וקיבלתי עוד החלטה – לא לעשות השוואות. כשם שאני לא משווה בין הילדים שלי, כך אני לא משווה בין ערן המת לבעלי לשעבר, ואני לא משווה את עצמי לאחרים, אלא תמיד מסתכלת על עצמי ביחס לעצמי.

האם אני מספיק טובה, טובה, טובה מאוד או מצוינת במה שאני עושה, באיך שאני פועלת. זה מונע קנאה ותחושות תסכול מצד אחד ומעודד עשייה וצמיחה מהצד השני.

מישהי אמרה לי לא מזמן "בסופו של דבר היה לך חוסן נפשי". זה לא מדויק. החוכמה במצבים כאלה היא להקיף את עצמך לפחות בשני אנשים שאוהבים אותך ולקבל החלטות שיהפכו אותך לאדם טוב יותר. זה נכון בכל משבר בחיים, ממוות עד גירושין, כי זו לא שאלה של כמה שנים את חיה, אלא מה את עושה בזמן הזה.

*לזכר ערן אלכאווי, מ"פ צנחנים 202, שנהרג בפברואר 1992. יהי זכרם של הנופלים ברוך*

שלך,

גאיה קורן

גאיה קורן היא מנטורית לנשים במשבר לשינוי חיובי בחיים, עתונאית ידיעות אחרונות ומרצה אני מלכה