זיכרון מסייף: שרים להורי הלוחם שנפל
סמל-ראשון סייף ביסאן ז"ל נפל ברצועת עזה באפריל 2008. מאז מותו התהדק הקשר בין משפחתו לחבריו בסיירת אגוז של גולני. לפני יום הזיכרון נפגשו החברים עם הוריו ושרו להם את "דקה מאתמול", שנכתב לזכרו. צפו בתיעוד
"אילו היה לי זמן הייתי קם וטס מכאן אבל נהיה מאוחר.
הכול כאילו שגרה אבל בפנים מרגיש מוזר, זה לא אותו הדבר
ואם לומר את האמת אני לא מפסיק להתחרט על מה שקרה.
ופתאום בחשכה כל שנייה הפכה דקה, ואין כבר מה לעשות.
אין מקום בעולם שלא אקח אותך לשם במחשבותיי
ואם רק הייתי יכול לקבל דקה מאתמול... מאתמול...
אני לא מוצא את המילים שירפאו את הכאבים, את מה שרץ לי בפנים
והעיניים יבשות, כבר נגמרו כל הדמעות, אז אני שר לך שירים
בסוף כל יום אני נרדם נרדם, ועף איתך מכאן מעל הבלגן.
אין מקום בעולם שלא אקח אותך לשם במחשבותיי
ואם רק הייתי יכול לקבל דקה מאתמול... מאתמול".
את השיר "דקה מאתמול" כתב גל ניסמן, לשעבר לוחם בסיירת אגוז של גולני, לזכרו של חברו לצוות סייף ביסאן ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים בעזה. "אני זוכר ששמענו את השיר בפעם הראשונה כמה שבועות אחרי שביסאן נהרג, ואחר כך היו איזה עשר דקות של שתיקה. השיר כל כך נכנס לתוכנו, דיבר אלינו. זה היה משהו חזק מאוד", סיפר מפקד הצוות, חזי דניאל.
ביום שישי האחרון הגיעו חברי הצוות לבית משפחתו של ביסאן, ביישוב יאנוח שבגליל המערבי. מאז נפילתו, בשנת 2008, משתדלים אנשי הצוות להגיע לבית המשפחה כמה שניתן, ושומרים על קשר הדוק עם הוריו של חברם. הפעם, לקראת יום הזיכרון, שרו החברים את השיר לזכרו של סייף להוריו נהיל ורמזי, שהתקשו לעצור את הדמעות מול המחזה המרגש.
"כשסייף היה כאן הבית היה מלא אור ושירה", סיפרה האם. "עכשיו הכול ריק. יש חלל שקשה מאוד למלא. כשהחברים באים אני מרגישה אותו בתוכם. זה משמח אבל זה לא באמת תחליף. החסר עדיין קיים וכואב. אף אחד לא יכול למלא את המקום שלו".
סמל-ראשון סייף ביסאן, בן 21 בנפלו, נהרג בקרב ברצועת עזה ליד מעבר כיסופים ב-9 באפריל 2008. הכוח פעל לאתר אמצעי לחימה ותשתיות טרור, ונתקל בחוליית מחבלים שפתחה בירי. סייף נפצע אנושות ומת לאחר זמן קצר. שניים מחבריו נפצעו ובחילופי האש חוסל פעיל חמאס.
מאז נפילתו, התהדק הקשר בין חברי הצוות לבין ההורים והמשפחה. רב סרן איימן ביסאן, אחיו של סייף שמשרת במנהל האזרחי, מספר כי החיבור עם חברי הצוות חם והדוק, והוא שמצליח לעתים להוציא את ההורים מהצער על נפילת הבן. "הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כולם. תמיד מבקרים, לא רק באזכרות. אתן לך דוגמה להשפעה שלהם: כשאני ואחותי התחתנו, ההורים לא ערכו לנו אירועי שמחה. כשהאחיינים שלי התחתנו היו אירועי שמחה אבל ההורים שלי לא הגיעו. אבל לשמחות של חברי הצוות הם מקפידים להגיע, ככל שהם יכולים. זה חיבוק חם, שאין מילים לתאר את זה. גולני זה גולני. הגולנצ'יקים אומרים שיש להם דם אפור".
האח אמר עוד כי "את השיר שהם שרו לאימא ביום שישי הכרנו, גל מופיע עם השיר הזה לזכרו של סייף בהופעות שלו, אבל כשהחברים שרו את זה אצלנו בבית זה לא היה קל לשמוע. החזקתי את עצמי. זה מאוד ריגש את אימא. כאב לה אבל גם חימם לה את הלב לראות את כולם באים ושרים לה".
במשך שעה ארוכה ישבו חברי הצוות עם ההורים והעלו זיכרונות על הימים שבהם שירתו עם סייף. "היינו צריכים להיות עצובים, אבל כל הסיפורים עליו מצחיקים ואנחנו מוצאים את עצמנו צוחקים", אמר חזי.
ניסמן, איש הצוות שכתב את השיר לזכרו של סייף, אמר על החבר שנפל: "קודם כול הוא בן אדם מצחיק בטירוף אחד הזיכרונות שיש לי כשהוא עוד היה בחיים – בערך שבועיים לפני – ישבנו במסדרון בפלוגה.
אמרתי לחבר 'תאר לעצמך שלא היה לנו אותו, כמה צחוקים היינו מפסידים'. הוא חבר מצחיק ובן אדם מדהים. כשיוצאים למסע, ופתאום מוסיפים עוד תיק כבד, הוא זה שייקח עליו את התיק. גבר שבגברים".
ניסמן סיפר עוד: "זה היה השיר הראשון שכתבתי בחיים שלי, זמן קצר אחרי שסייף נהרג, עוד בזמן הצבא. כל אחד מאיתנו אחרי הסיפור הזה מצא את הדרכים שלו להתמודד עם האובדן. הוא אהב לשיר, לעשות שמח, אהב מאוד את ההווי והיה מלמד אותנו שירים בערבית, ובאירועים של היחידה היינו שרים יחד איתו. היו מיליון סיטואציות שבהן הוא היה מרים את האווירה גם ברגעים הכי קשים. מין בן אדם שמאיר את החדר ברגע שהוא נכנס".
גם ניסמן מציין כי הקשר עם בני המשפחה התהדק לאחר מותו של סייף. "לפני כן הם היו כמו ההורים של כל אחד מהחברים. אחרי שסייף נפל, הם הפכו להיות משפחה שנייה שלנו. כל אחד מאיתנו מנסה לדבר איתם לפחות פעם בשבוע, החבר'ה שמטיילים בצפון באים לבקר אצלם. מבחינתי הם ההורים השניים שלי".
לפנייה לכתב/ת 
