היינו בני שש כשאבא לא חזר מהמלחמה: ילדי ההרוגים מכפר גלעדי חוזרים למקום האסון
דורון ושי אלקריף, שי אהרונוב ועידו בן דוד התייתמו כשהאבות שלהם נהרגו באסון כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. ynet הפגיש אותם לשיחה על זיכרון: "שכחנו את הקולות שלהם, אנחנו לא יודעים מה זה לגדול עם אבא"
שי, עידו, דורון ושי, כיום נערים בני 16-15, אמנם היו ילדים בקיץ 2006 - אבל הם היו גדולים מספיק לדעת שהאבות שלהם יצאו למלחמה. אלא שאבא מעולם לא חזר משם. אבותיהם היו בין 12 חיילי המילואים שנהרגו ב-6 באוגסט 2006 באסון כפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה, כשקטיושה נחתה בסמוך לנקודת הריכוז שלהם ליד בית העלמין של הקיבוץ. לשי, עידו, דורון ושי עוד יש תמונות והבזקים, אבל הם היו קטנים מכדי לזכור חיבוק של אבא, את חום גופו או את ידיו מניפות אותם באוויר.
דורון ושי אלקריף הם אחים, הילדים של אבא ורס"ן אלי אלקריף ז"ל. הוא היה בן 6 והיא בת ארבע וחצי כשאבא עזב לתמיד. שי אהרונוב היא בתו של סמל גרגורי אהרונוב ז"ל, והיא הייתה בת שש במלחמה, כמו גם עידו בן דוד, בנו של רב-סמל ראשון דניאל ז"ל. עשר שנים אחר כך הגיעו הארבעה למקום האסון והתיישבו לדבר על שכחה וזיכרון.
"אני כבר לא זוכרת איך אבא נראה אם אני לא רואה תמונה שלו", אומרת אהרונוב. "גם די שכחתי את הקול שלו". דורון אלקריף מוסיף: "אני לא זוכר את הקול אבל אני זוכר את המגע כשהוא חוזר מהמילואים והיה מרים אותי ומחבק אותי".
בן דוד: "אומרים לי כל הזמן שאני נורא דומה לו. תמיד זה יישאר איתי, המראה שלו, אבל את הקול שלו אני לא זוכר בכלל. אם אני רוצה להיזכר בקול מדי פעם, אז יש את הסרטים של המשפחה".
לשי יש את הדסקית של אבא. לעידו יש את הגיטרה שקיבל ממנו בגיל ארבע, ושי עדיין שומרת "דובי מכוער" שקיבלה ממנו במתנה. יש בהם כעס, וחלל וחוסר מצד אחד, אבל גם השלמה, כיוון שהתרגלו לגדול רק עם אימא שהיא כל עולמם.
שי: "אין לי מחסור לגדול בלי אבא כי אני לא יודעת איך זה מרגיש. מבחינתי אני ילדה רגילה. מבחינתי הנורמה אצלנו בבית זה לגדול עם אימא".
דורון מוסיף: "לא מדברים אצלנו בבית. לא מדברים עליו כמעט בכלל. וגם כשמדברים זה לא באווירה עצובה כזאת. אנחנו אופטימים בקטע הזה. זה לא כאילו אנחנו מרגישים עכשיו הרבה חסרונות בגלל זה. ככה אנחנו גדלנו, ככה אנחנו רגילים".
נפילתם של חללי מלחמת לבנון השנייה הותירה משפחות רבות עם ילדים צעירים מאוד, שכיום, עשור לאחר מכן, הפכו למתבגרים. מנהלת מחוז חיפה באגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון, בינה מדזיני, מסבירה: "מותו של אב הוא אחת הטרגדיות הגדולות ביותר שילד יכול לעבור. האב מהווה מודל לחיקוי, דמות להערצה, לעוצמה, לחוכמה, לאהבה, לזוגיות עם אימא. סמל למסגרת משפחתית מקובלת. התמודדות הנערים והנערות עם תחושת ההחמצה על כל מה שלא הספיקו לחוות משפיעה על התבגרותם ועל חוויות חייהם, החסרות את הדמות המשמעותית להם כל כך".
לטענתה, המשימה של עובדי אגף משפחות והנצחה, במיוחד בימים אלה, היא "להוות משענת לאותם נערים ונערות, לתמוך, לחבק, להוקיר ולהושיט כתף חמה לכל מי שרגע אחד פתאומי ובלתי מתוכנן ריסק את תבנית חייו השלווה אל מציאות חדשה ובלתי צפויה".
לפנייה לכתב/ת 
