ברלין לא מחכה לי
"אני יודע שהכל יהיה סבבה", בקעו הצלילים מהחזרה הגנרלית בהר הרצל, כאילו המארגנים שכחו לאיזו מדינה הם מכינים טקס. המציאות שפגשתי בערב יום הזיכרון בירושלים 2016 הזכירה לי ש"סבבה" היא ההגדרה המנותקת ביותר שניתן להציע לעתיד הקרוב של ישראל. אבל אני והטראומות שלי נשארות כאן ולא יורדות מהארץ. גם כתבי הקודש שלנו מצערים אותי לא פעם, ועם כל זה לא אפסיק לעסוק בתורה. אני בוחרת להתמודד עם האתגר
לא טסה לברלין
הבית שלי ממוקם בלב "משולש ברמודה" הישראלי: הר הרצל, עם קבריהם של גדולי החלום הציוני ובית העלמין הצבאי, ו"יד ושם" - שני הבולענים של העם היהודי במאה השנים האחרונות.
הרכבת הקלה, כמה סמלי, מסיימת את מסעה בכניסה ל"יד ושם", כך שבדרך לביתי אין אתר פנוי מחרדות. אחת הפריווילגיות של דיירי "כיכר החרדות" היא לשמוע ערב אחר ערב את ההכנות לטקס יום העצמאות (וגם לראות כמות כפולה של זיקוקי די נור). השנה פיזם לעברי הר הרצל: "אני יודע שהכול יהיה בסדר... אני יודע שהכול יהיה סבבה". שוב ושוב, כמו תקליט שקם על יוצרו, כאילו המארגנים שכחו לאיזו מדינה הם מכינים טקס.
לא משנה מה שכולם אומרים בסתר?
"יהיה בסדר" הוא שיר מחאה של הצמד "קפה שחור חזק" (בשיתוף נאצ'י נאץ'). אלא ששיר זה, לאחר צנזור מילות המחאה והוספת מנת יתר של סכרין, הפך בטקס לגרגור של חתול מלוטף.
אני לא חושבת שאנחנו לפני שואה חדשה. מעדיפה שלא לראות שחורות, בסתר או בגלוי. אבל השטחה ושטחיות שכאלה הן לא לגיטימיות כבחירה לאומית. לא בעת הזו.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מארגנים יקרים, "סבבה" זו ההגדרה ההזויה והמנותקת ביותר שניתן להציע לעתיד הקרוב של מדינת ישראל - מדינה בה ראש הממשלה מודיע לעמו שעל חרבו יחיה עוד שנים רבות, מדינה בה תרבות הכיבוש והטרור הפכה לשגרה הגובה מחירים בלתי נסלחים, מדינה בה ראש הממשלה וראש האופוזיציה עולבים ב-20% מאזרחיה בשל מוצאם, מדינה בה כמעט שליש מהילדים הולכים לישון רעבים וקמים לבוקר חסר תקווה, מדינה שהבירוקרטיה שלה משפילה את זקניה שבנו אותה ואת אלה ששרדו את התופת.
המנהיגים שלנו לא מתאמצים שיהיה כאן סבבה, ולכן אין סיכוי שבעתיד הקרוב יהיה סבבה. אבל למה לא לתת לעם לחם, כדורי שינה ושעשועים?
לא עפה לברלין
למרות האיחולים שאני מקבלת לעיתים בבית המדרש של הטוקבקים, אני לא עפה לברלין. בי אין רעב ל"סבבה" ואני לא מצליחה להתרגש מירידה במחיר המילקי. החיים, מבחינתי, הם אתגר ולא מסע רכישות. אני כאן כיוון שכאן נולדתי, וכאן אני צריכה להביא לידי ביטוי את המחויבות האנושית שלי.
גם האישה עם התינוק הרעב לא עפה לברלין
בערב יום הזיכרון הלכתי מהמשרד לעבר הרכבת הקלה. על ספסל ליד הסופר-פארם ישבה אישה. בשקט היא פנתה אליי: "סליחה, אפשר לבקש עזרה? אני צריכה שלשה שקלים". הארנק שלי היה ריק ממטבעות.
פתאום ראיתי לידה תינוק בעגלה. "מי עוזר לך עם התינוק?", שאלתי. היא לא הבינה מה אני שואלת. "הסעד? הרווחה?". "הם עוזרים לי קצת עם הילדים האחרים", ענתה, "הם אולי יעזרו בהמשך עם התינוק, אבל עכשיו אין. נכנסתי לסופר-פארם לקנות לו מטרנה, אבל חסרים לי כמה שקלים, אז אני מבקשת מאנשים".
"יש לי כרטיס אשראי", אמרתי לה, "בואי נקנה לילד שלך מטרנה". היא התביישה והתנצלה. ואני? המצוקה והטראומות של "יד ושם" כבר השתלטו עלי, והגרון שלי התמלא במשהו שאפילו לא מאפשר לבכי לצאת. ירושלים 2016 ולאימא אין איך להאכיל את התינוק שלה. כמה פחדתי תמיד שזה יקרה לי. כמה מקרי שזה לא קרה לי. כמה בלתי נסבל שזה קורה לאשה אחרת.
מה שחיסל סופית את היכולת שלי לנשום, זה שלאימא הצדיקה והגאה הזו היו ארבעים שקלים אחרונים בארנק והיא ניסתה שוב ושוב לשדל אותי להשתתף בקניית המטרנה לילד שלה. "אבל גם את מסכנה, גם לך יש ילדים", היא חזרה ואמרה לי.
אלוהים, האישה העדינה הזו נמהלה בשאגות ה"סבבה" מ"יד ושם" וחנקה לי את הגרון.
כן, גם בברלין יש עניים, וגם שם יש עניים עם כבוד עצמי וטוב לב. אבל את הכאב האנושי שנגזר עלינו לחלוק אני בוחרת לחלוק ברחוב יפו ובעברית.
רוצים את סוף הסיפור?
ליד האישה והעגלה והתינוק, ישב מקבץ נדבות זקן. "הוא מסכן מאוד", היא הסבירה לי, "הבן שלו הרביץ לו ועכשיו הוא פצוע ואין לו לאן ללכת". כשעמדנו בתור בסופר-פארם היא התעקשה לקנות לו בעצמה בקבוק מיץ תפוחים. "הוא זקן ועצוב, וצריך משהו מתוק", הסבירה.
כן, גם בברלין יש ילדים שמכים את הוריהם, וגם שם יש רשויות רווחה חסרות אונים וקבצנים שמגוננים זה על זה. אבל אני מתכוונת להמשיך לבכות בירושלים.
בכיכר ציון
מאה מטר משם, ישב כמו תמיד הגיטריסט החרדי, ולידו כנרת חרדית. הם ניגנו ושרו אביב גפן. כבר כמה שנים הוא יושב שם, שר עם כולם ועם כולן. נדמה לי שהוא בכלל לא מכיר את המושגים 'דתי' ו'חילוני', והוא לא נותן לאף אחד להפריע לו עם הבלים של 'קול באשה ערווה'. בניגוד אליי, הוא לא כותב הצהרות ולא רב עם איש. הוא שר בעברית ובאנגלית ונראה שדי לו בכך.
כן, יש זמרים וכנריות גם בברלין, וגם הם לא מדירים נשים, אבל אני רוצה בדיוק את מה שיש לי כאן. דבר מכל מה שראיתי בערב יום הזיכרון לא דומה ל"סבבה" - ועם כל אלה אני רוצה להתמודד. תשכחו מברלין.
עוברת לרחוב אחר
לא פחות הומה ומורכב הוא הרחוב של פרשת השבוע. אני פותחת את ספר ויקרא בפרשת אמור, וגם שם ניבטות הפנים הקשות והמאתגרות של התרבות שלנו. הפעם מחוקקת התורה חוקים שנועדו לשמור על מעמדם הקדוש של הכוהנים.
מגבלה חמורה המוטלת על הכוהנים, בשל היותם "קדושים", היא מגבלת הנישואים (ויקרא כא, ז; יד): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּֽי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו ... אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו".
במילים קצרות ובמוסר כוהני-סטריאוטיפי ממיינת התורה את הנשים ל"ראויות" ו"פגומות", וברחובות פרשת השבוע מסתובבות נשים שעל מצחן חרטה התרבות "סוג ב'".
כן, גם במדינת ישראל של שנת 2016 תקפות מגבלות הכהונה האלה ביחס לכל כוהן ולכל אחת מאתנו.
שרק נהיה בריאים
לצדן של הנשים פגומות הייחוס, זוכים גם הגברים-הכוהנים לרשימה הממיינת אותם לסוג א' ולסוג ב' – לכוהנים ראויים ופסולים לכהן בקודש (ויקרא כא, יז-יט): "דַּבֵּר אֶֽל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מ֔וּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד...". הרשימה עוד מתמשכת. בקולות הרחוב מכים התופים הכוהנים "מומבו... מומבו...".
בעולם הרוחני שלי מחלה או פגיעה גופנית הן אתגרים שההתמודדות עמם ראויה לכל כבוד, אבל הרחוב הכוהני שולח את פצועיו את שולי הקהילה, הרחק מעבודת הקדוש.
נכון, כתבי הקודש שלנו מצערים אותי לא פעם. אני יכולה לוותר על העיסוק בהם. אני יכולה לחיות מצוין בלעדיהם (בברלין ואפילו בירושלים). אבל אני בוחרת להתמודד עם האתגרים המוסריים שהם מציבים פני.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בתגובה לדבריי אודות הביקורת נגד סגן הרמטכ"ל, כתב לי מיכאל חדד (תגובות בפייסבוק): "אבל רוחמה היקרה, האין זו הכללה לומר ש'קטנים ומבוהלים הפוליטיקאים שיצאו נגדו'? לא נגד זה בדיוק את יוצאת? נגד ההכללה ונגד היכולת להגיד לאדם מה הוא מרגיש? למה לא פשוט לקבל שיש אנשים עם דעות שונות?".
תודה, מיכאל. אתה צודק. הייתי צריכה להביע את תמיכתי בדברי סגן הרמטכ"ל בלי להשמיץ את מתנגדיו. זה היה מיותר ואני מצטערת על כך.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
