ספר האזרחות: אומה חזקה עם פוליטיקאים חלשים

על רקע יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל, ראוי שנשאל את עצמנו איזו אומה אנחנו מבקשים לקיים במדינת ישראל, ואילו אזרחים אנחנו רוצים שילדינו יהיו? בתוך כך, מתבקשת התייחסות לשינויים שעברו לאחרונה על ספר האזרחות הנלמד בבתי הספר ברחבי הארץ.

עוד בערוץ הדעות:

"הבן שלי, הבן שלנו"

למה לתת לרב סדן את פרס ישראל

ממנחם בגין להדלקת המשואות 2016

האמנם לא החמיצו כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות

נלחמתי עבור ישראל, תילחמו עבור נכדיי

ספר האזרחות החדש מציג לראווה איורים וגרפיקה צבעונית ומודרנית כיאה לגרסה חדשה של ספר לימוד. אך מבעד לדפים הלבנים והכיתוב השחור משתקפת חולשה גדולה וצורמת. בספר יש העדפה ברורה וחד צדדית לנרטיב אחד, מבלי להזמין אפשרויות לערעור או הרהור על נקודות סוגיות שונות. יש תחושה שהכותבים כלל לא בטוחים במעמדם ובעוצמתם, עד כדי שהם צריכים לנטרל כל קול או פרשנות אלטרנטיבית.

הבשורה המדאיגה שעולה ממבנה הספר החדש היא שהשלטון מבקש לתכנת את אזרחי העתיד כאזרחים ממושמעים ולא כאזרחים ביקורתיים. הספר החדש מזמן לנו פוטנציאל לאסונות, שכן כדי להשתפר ולהתקדם חייב כל שלטון לייצר אזרחים משתתפים וביקורתיים אשר יערערו על אמיתות ויציעו חלופות אחרת. דווקא בימים אלה של שסעים חברתיים הולכים וגוברים, אנו מאוד, מאוד זקוקים לאזרח הביקורתי.

שלשה סוגי חינוך לאזרחות

הדיון על ספר האזרחות, ומקצוע האזרחות בכלל זה, צריך להתרחש בהקשר למטרות החינוך של מדינת ישראל. איזה סוג של אזרחים אנו רוצים בישראל הדמוקרטית? אם נלך בחלוקה של הסוציולוג ג'ק וסטהיימר, הרי שיש שלשה סוגי חינוך לאזרחות: חינוך להצמחת אזרח ממושמע, אזרח משתתף, ואזרח ביקורתי. הרובד של האזרח הממושמע, משמעותו חינוך אזרח שהוא "ראש קטן", המקבל ללא עוררין דעות ורעיונות הנקבעים על ידי השלטון. סוג האזרח השני הוא האזרח המשתתף. זהו אזרח המזהה סוגיות של הדרה, חוסר צדק וכו', והוא יודע כיצד לגייס כוח בחברה האזרחית על מנת לבצע שינוי. האזרח המשתתף מאוד נחוץ לחברה דמוקרטית. וכך גם אחרון חביב, האזרח הביקורתי. זהו אזרח המערער על אמיתות יסוד של החברה הדמוקרטית שבה הוא חי והוא יודע להתארגן עם אחרים למבצעים של ביקורת החברה והצעות לחלופות למצב הקיים. אזרחים אלה יודעים להקים עמותות, לייצר קבוצות לחץ, לשכנע פוליטיקאים , להקים ארגונים המשתפים מידע וכך הלאה.

כך למשל, פועלים באופן ביקורתי בתי ספר אשר חקרתי, המאפשרים אלטרנטיבה למערכת החינוך הקיימת (בית הספר קדמה, בית הספר נווה שלום, בית הספר קשת, בית הספר ביאליק). במערכת החינוך, למשל, אנו מוצאים בתי ספר המבררים באופן ביקורתי את מקומם של המוחלשים והמודרים בחברה, ו/או מציעים דרך הידברות אחרת בין ותיקים לעולים, בין דתיים וחילונים, בין יהודים וערבים ועוד. מה שמעניין בבתי ספר ביקורתיים אלה, שהוקמו על ידי אזרחים ביקורתיים, שבסופו של דבר הממסד מאמץ אותם, ואף נותן להם פרסים (בית הספר קדמה, למשל, זכה השנה לפרס החינוך הארצי). מכך אנו מסיקים, שהדיאלוגים בחברה דמוקרטית בין הממסד לבין גופי ביקורת , המציעים נרטיבים חלופיים, הינם חשובים מאין כמותם וגורמים לשלטון לשפר את דרכו ואת התנהלותו.

לטעמי, דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקדם ולהתפתח כאשר אנו מחנכים לדור של "אזרחים ממושמעים" אשר מותירים את שיקול דעתם בידי "שלטון חכם וכל יודע". הניסיון ההיסטורי מראה אסונות שקרו עם שלטון המעוניין ומטפח רק אזרחים ממושמעים. דמוקרטיות חזקות, נשפטות על האופן בו קבוצות מערערות על דעת הרוב, מצביעות על כשלים מוסריים, לוגיים, וחלוקתיים. אם לא היו קבוצות שלא מערערות על אמיתות, הרי שנשים עדיין לא היו באקדמיה (או מצביעות) אפרו אמריקנים עדיין היו לומדים בבתי ספר נפרדים ודוגמאות ישנן לרוב. כלומר, אנו רואים יתרון גדול בחינוך לאזרחות של השתתפות ושל ביקורת. אני קורא למשרד החינוך לשקול מחדש את השימוש בספר זה, ולזמן ועדת אזרחות חדשה אשר תשקף קולות שונים בחברה הישראלית מתוך חתירה להסכמות אזרחיות רחבות ומתוך מתן במה לקולות שונים, גם אם הם לא קולות של הרוב.

פרופסור יהודה בר שלום הוא ראש בית הספר לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו