איך חטפתי קדחת מ"קדחת המגרש"
אוהד "שרוף" שעובר לאהוד קבוצה אחרת רק בגלל שעבר דירה, קמצנות במילים בחגיגות האליפות ודמות לוזרית סטריאוטיפית שנראית כאילו נשלפה מסרט סטודנטים. גיא לייבה חודר לקודש הקודשים של ספרי הספורט ושוחט לו את הצורה
אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את "קדחת המגרש", זה היה כשקיבלתי שבת ובספריית הבה"ד היה את הספר הזה. סוף סוף ספר על כדורגל, על אוהד כדורגל שרוף שמת על הקבוצה שלו והולך איתה לכל מקום. בלעתי אותו כמו ישראלי בבופה במלון הכל כלול באילת, כעבור 120 דקות (משחק עם הארכה) סיימתי לקרוא אותו. ההרגשה הייתה עילאית, ניק הורנבי הוא כותב בחסד עליון וגיליתי אותו דרך הספר הזה. "נאמנות גבוהה" ו"על הילד" הם עד היום הספרים האהובים עליי, ואין ספק שניק השפיע על כתיבתי. אולי יותר מכל יוצר אחר.
בונים תרבות ספורט:
שיחה תמימה בטוויטר עם חבר טוב, או יותר נכון ויכוח בטוויטר, זיעזעה אותי. "אני לא אוהב את הספר הזה", כתב לי החבר, "איך הוא עובר באמצע הספר לאהוד את קיימברידג'? זה לא הגיוני". אני כתבתי בחזרה שלי זה מעולם לא הפריע. זה היה שקר מוחלט.
חזרתי לספר והעולם שלי לא נראה אותו דבר יותר, התמימות שלי מתה במקום. הגיבור מספר על אהבה בלתי מתפשרת לארסנל, ואתה משתכנע שהוא לא יכול להעביר דקה בלי לחשוב על קבוצתו. כמו רובנו. ואז, בימי הקולג', הוא עובר לאהוד קבוצה אחרת.
הקלישאה האהובה עליי אומרת ש"קבוצה לא מחליפים". אז איך אתה, כאוהד שרוף, עובר כמה קילומטרים. רק 80 ק"מ. 13 ק"מ פחות מהמרחק בין חיפה לתל אביב. ופשוט עובר לאהוד את הקבוצה המקומית? האם אוהד שרוף של מכבי תל אביב יעבור לירוק כי הוא גר בחיפה עכשיו? או אוהד שגדל בכרמל, האם מגוריו בתל אביב יהפכו אותו לצהוב בנשמה? נשמע מופרך למדי. מדובר בשעה נסיעה פחות או יותר, וככל הידוע לי התחבורה הציבורית באנגליה טובה יותר מישראל.
גם האווירה הסטודנטיאלית בקיימבריג' אינה מהווה תירוץ בעיניי, אני לא חושב שאוהדי מכבי, הפועל או בית"ר שעוברים ללמוד בבאר שבע, עוברים לאהוד את הפועל באר שבע כ"תחליף זמני", או קבוצה מליגה נמוכה יותר כמו הפועל דימונה או רהט. הזוי. הרי מדובר באוהד שרוף, שלא סתם אוהב כדורגל. הוא אוהב את הקבוצה שלו לפני שהוא אוהב כדורגל. ומילא שהאהדה לקבוצה שלך דעכה מדי, מה עם אותו שנאה לטוטנהאם? הורנבי מתאר בספרו איך יעדיף להיות עקר, ולו רק בשביל שבנו לא יאהד את היריבה העירונית. שנאה תהומית כזאת זה דבר שקשה להתגבר עליו, יודע כל אוהד כדורגל שרוף. הפסד של היריבה הגדולה שלך לפעמים כיפי יותר מניצחון קבוצתך. אבל אצל הורנבי אפשר לכבות את הרגשות, ולהדליק אותן מחדש אחרי מספר שנים.
דבר נוסף שצרם לי במיוחד הוא הקיצור הנמרץ בו הורנבי מתאר את האליפות השניה, זאת עם איאן רייט בעונת 1990/1, ניק כנראה התאהב בפוזת האוהד המיוסר שאוהב את קבוצתו מפסידה, אך הדבר אינו מתיישב עם המציאות. במציאות כל אוהד בעולם שטועם את טעם האליפות, רק רוצה להנות ממנו שוב. וזה לא שארסנל הייתה אז קבוצה רוויה בגביעים ואליפויות. קשה להאמין שאוהד אמיתי מתרגש פחות מאליפות שנייה שהוא רואה, מה גם שלא מדובר בשמירה על התואר וזכייה שניה ברציפות, אלא החזרת הכתר לאחר איבודו, דבר מרגש פי כמה. משום מה הסופר לא מוצא לנכון להביע התלהבות מההישג הנפלא הזה. אני בטוח שכל אוהד שרוף אחר בעולם היה מקדיש לאליפות הזו שמרגישה יותר מתוקה, 50 עמודים לפחות.
בפרק האחרון התייאשתי לחלוטין, הרגשתי כי הורנבי מתאמץ כדי לא להיתפס כאוהד הצלחות וכותב שהרגיש טוב יותר בהייבורי כשהקהל עזב וארסנל חזרה לסורה. זה לא נשמע לי הגיוני בכלל והרגיש לי כמו משחק מוגזם של דמות לוזרית בסרט סטודנטים שנה א'. אף אוהד בעולם לא מוכן לוותר על ההצלחות ברגע שהוא מגיע אליהן. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את אוהדי באר שבע אם הוא מוכנים לחזור לימים בהם הקבוצה שלהן ספרה יותר ירידות ליגה מתארים.
לפנייה לכתב/ת 
