החיים שלי ככופרת הנשואה לשומר שבת
הפערים היו שם כבר מההתחלה: היא עבדה כמאמנת כושר, הוא סלד מהמחשבה על להזיע, והם המשיכו עם הבדלים פוליטיים ואחר כך גם עם היחס לשמירת השבת ולמסורת. אז איך נועה בנוש ובן זוגה מסתדרים למרות כל השוני הזה? בשלוש מילים: אהבה, סובלנות וכבוד
אלא שהדמיון הרב בינינו גם העלה אצלי לא מעט חששות. לא מספיק שאני צריכה לסבול את עצמי חיים שלמים, אז לסבול שניים כאלה? אבל מהר מאוד התבדיתי. כלומר, לא החששות התבדו, אלא הרעיון שאעביר איתו את החיים. התברר לי שקשר שמתחיל ממקום של דמיון מכיל בתוכו אפס סובלנות לנקודות השוני, וככל שהללו התגלו (והו, איך שהן התגלו), הן פרמו את הקשר ונעצו בטלאים סיכות של אכזבה.
המסקנה שלי מהקשר (בעצם, מסיומו) היתה שדמיון על פני השטח מוערך יתר על המידה, ובטח שאינו מעיד על התאמה כבני זוג. אז לקראת הקשר הבא, כבר הייתי נכונה לקבל מישהו שונה ממני שמיים וארץ, ובהחלט קיבלתי מנה גדושה מהדייסה שבישלתי. בן זוגי, שהוא הפרטנר הטוב ביותר שהייתי יכולה לבקש לעצמי לו ידעתי שקשר כל כך מוצלח יכול להתקיים, הוא מעין תמונת ראי של דמותי. אם אני מרימה את יד שמאל, הוא מרים את ימין, ולא רק בכל הנוגע להשקפותינו הפוליטיות.
התל אביבית והגלילי
כשהכרנו הייתי תל אביבית שניזונה מההמולה והרעש, אחת שאוהבת להיות מוקפת באנשים, ואילו הוא התגורר בגליל הרחוק והשליו והסתפק בקומץ חברים קרובים. אני עבדתי כמאמנת כושר שאת שעות הפנאי שלה מבלה בהרמת משקולות אולימפית, בזמן שכף רגלו מעולם לא דרכה בחדר הכושר ובפעם הראשונה והאחרונה שהלך לאימון נינג'יטסו, הוא חזר מזועזע מהרעיון שמצופה ממנו להזיע.
איכשהו הפערים האלה מעולם לא הפריעו לנו, מה גם שכמה מהם קיבלתי בזרועות פתוחות. למשל, אני שונאת לנקות ואילו הוא נוהג לסדר את המחשבות בזמן שאיבת אבק. הוא אוהב לבשל, ואני אוהבת שמבשלים עבורי. אפשר להגיד שהסתדרתי. אבל ההבדלים האלה הם כאין וכאפס לעומת השוני בהשקפות, העמדות והתפישות שלנו לגבי... ובכן, פחות או יותר כל נושא בעולם. יש רשימה שלמה של נושאים שאסור לנו לדבר עליהם בבית אחרת הדיון יהפוך לויכוח, ועם הזמן הרשימה הזו רק הולכת ותופחת. הנושא העיקרי שבטוח לדבר עליו אצלנו הוא כמה שאנחנו אוהבים אחד את השניה, אז אנחנו מקפידים לדבר עליו בבוקר, בצהרים, בערב ולפני השינה.
נקודת שוני בינינו שתמיד גורמת לאנשים להרים גבה, היא העובדה שהוא איש מאמין, בעוד שאני בודקת אם רואים כוכבים בשמיים רק כדי לדעת כמה לשלם עבור הנסיעה במונית שירות. במקור אנחנו מגיעים מסביבה די דומה, שבה סנדוויץ' עם נקניק לא כשר הוא לגיטימי רק אם מוסיפים מעליו פרוסת גבינה. אבל בעוד שבשלב מסוים בחייו, לפני שנפגשנו, הוא "ראה את האור", אני נותרתי בצד האתיאיסטי של המתרס. בעצם גם אני אישה מאמינה, רק שאיני מאמינה באל אלא בזכותו וחירותו של הפרט לבחור איך לקיים את חייו, כטוב בעיניו, וללא כפיה.
מזרח תיכון חדש
למרות ההבדל בהשקפות הדתיות שלנו לא נתקלנו בבעיות מיוחדות בשנים הראשונות לקשר. העובדה שאני לא אוכלת שום דבר שיש לו הורים סייעה לכך. מסתבר שאכילה מוסרית תורמת לא רק למצפון ממורק אלא גם למערכות יחסים עם שומרי כשרות. ממש ווין-ווין. בבית שלנו אין בעיה של מזון לא כשר או של הפרדת בשר וחלב, פשוט מאחר שאנחנו מבשלים רק טבעוני (כלומר, הוא מבשל ואני אוכלת, אבל במערכות יחסים נהוג לדבר ב"אנחנו", לא?).
טקס הנישואין שלנו כלל, בין השאר, את מה שצריך בשביל להיות נשואים על פי המסורת (צריך לומר "הרי את מקודשת" ולענוד טבעת מול עדים. לא כזה מסובך) אבל ללא נוכחות של רב, כך שבסיומו היינו איש ואישה על פי ההלכה (בשבילו), אבל לא על פי מוסד הרבנות האורתודוקסית (בשבילי). אם היינו מנהלים את המשא ומתן עם הפלסטינים משני צידי המתרס, כנראה שכבר היה שלום במזרח התיכון.
אני יודעת שכל האידיליה הזאת מבחילה למדי אבל אל דאגה, הגענו לנקודה שבה היא נפסקת. אם לפני שלוש שנים פרסמתי כתבה אופטימית (או שמא נאיבית) על הבדלי האמונה בינינו, הרי שכיום בהחלט ניתן לקבוע שבדומה לג'ון סנואו (בלי ספוילרים!), לא ידעתי דבר על העתיד לקרות. אנחנו מצפים מבני הזוג שלנו שלעולם לא ישתנו, שיישארו בדיוק כפי שהיו כשהכרנו אותם. אבל לאנשים יש נטייה מרגיזה שכזאת להשתנות, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא. השינוי שלו לא קרה ביום אחד כמובן, אלא כחלק מתהליך מתמשך ודינמי, כמו החיים עצמם, עם תנודות מעלה ומטה ולצדדים, כשהוא בוחן עוד ועוד מנהגים דתיים, מתנסה בהם ובוחר אלו מהם לאמץ.
היתה את הפעם ההיא שנסענו לפסטיבל מוזיקה, והיינו אמורים להתקפל ולחזור בשבת בצהרים. דווקא אז, בשיא החום, אחרי שלשה ימים בלי מקלחת ובלי שינה ובמרחק שעתיים נסיעה מהבית, החליט הצדיק שהגיעה העת להשליך את הדיבר ה-11 "לא תזיע" ולהפסיק לנסוע בשבת. ההחלטה הזאת חוללה מהפך אצלנו בבית, ולא רק בגלל התגלית שאלוהים הוא תתרן. היא הובילה לסדרה של שינויים מרובים בהתנהלות שלו וכתוצאה מכך גם בהתנהלות הזוגית.
כך למשל, הביקור השבועי אצל המשפחה בערב שישי נפסק. בעצם, הכל נפסק בשבת. מה שהיה בעבר יום שבו אנחנו מבלים ביחד עם החברים ועם המשפחה, הפך ליום שבו הוא מתייחד עם החבר שבשמיים, ואני לוקחת את האוטו ונוסעת לחברה או לאימון. מצב העניינים הנוכחי עשוי להוות הוכחה עבורי לכך שיש באמת אלוהים, והוא מעניש את החוטאים. זהו חברים, כולנו אבודים.
הדבק המאחד
רבים מחברינו שואלים אותי אם לא קשה לי ואיך אני מסתדרת, כנראה בגלל שאנחנו חיים בסביבה חילונית. אם היינו חיים בסביבה אחרת, השאלה בודאי היתה מופנית אליו ולא אלי. הסיבה שמערכת היחסים שלנו עדיין עובדת היא שאנחנו מאמינים (ותודה לפרויד על בחירת המילים) שתנאי יסוד לאהבה שתתקיים הוא אהבה ללא תנאי. אני לא חייבת להסכים עם הדעות, האמונות או הבחירות שלו, או לאהוב אותן במיוחד (או בכלל), כל עוד אני מכירה בעובדה שהן הדעות, האמונות והבחירות שלו, בלי לנסות לשנות אותן או אותו. אני לא חייבת להבין את הדברים שהוא עושה, כל עוד אני מכבדת את זכותו לתפישת עולם שאינה קשורה אליי. וזה הדדי, כמובן.
החיים במחיצת אישה שמחזיקה חמץ בבית בפסח או מבשלת בשבת (טוב, בסדר, מחממת שניצל טבעול במיקרו) הם בודאי מאד מאתגרים עבורו. ככה לפחות נראה לי. מעולם לא שאלתי אם הדברים האלה מפריעים לו, כי לא יהיה לי מה לעשות עם התשובה. לא אחדל להיות מי שאני או אאמץ אורח חיים שאינו שלי, כפי שלא הייתי דורשת ממנו לוותר על אמונות או מנהגים שחשובים לו. בואו נודה באמת, קבלה של בן הזוג ללא תנאי היא אחד הדברים הקשים ביותר ליישום. אבל זה וודאי לא קשה כמו הויתור על מי שאתה.
השנה האחרונה דרשה התמודדות עם העובדה שעל אף שיש לי את החירות להתנהל בדיוק כמו קודם, כמו להדליק ולכבות את האורות בשבת (וכאן המקום להתנצל על כל הפעמים שכיביתי בהיסח הדעת את האורות בבית, ומצאתי אותו יושב וקורא בחושך כמו פולניה טובה), חלק ניכר מהבחירות שהוא עשה לעצמו משפיעות גם עליי באופן אישי, ובודאי שעל ההתנהלות שלנו כזוג.
אבל באופן אירוני, הדבק המאחד אותנו הוא דווקא הפער בינינו. החיים הם דינמיים ודינה של כל מערכת יחסים לשנות את פניה עם השינויים שמתרחשים אצל כל אחד מבני הזוג, והשינוי הזה הוא בלתי נמנע. ההבדלים האינהרנטיים בינינו, הגם לעיתים מתסכלים, לימדו אותנו מהיום הראשון לראות את השוני של בן הזוג כנתון, מבלי שבואו יזעזע את המערכת כולה.
לפנייה לכתב/ת 
