"הטרשת הנפוצה משנה את החיים - אבל לא עוצרת אותם"
בשיא הצלחתה כרופאת שיניים ובעלת משפחה, הטרשת הנפוצה נחתה על פזית ונדר ברקוביץ כרעם ביום בהיר. במקום להיכנע ולהתייאש היא החליטה להתייחס לכך לאתגר. מרופאה הפכה לאמנית, והיום מסייעת לחולים במסגרות שונות. "אני לא מגדירה את עצמי כחולה, אלא כאדם שמתמודד עם המחלה". טור אישי
הטרשת הנפוצה תפסה אותי ללא כל התראה מוקדמת בשיא ההצלחה. הייתי רופאת שיניים צעירה עם מרפאה שיניים פרטית משגשגת ובמקביל שימשתי מנהלת רפואית של מרפאה נוספת.
גידלתי שני ילדים קטנים ומקסימים וכל חיי התקדמו בכיוון הנכון, ואז ערב אחד זה קרה. התרחצתי באמבטיה ולפתע הרגשתי שהרגליים שלי לא מצליחות לשאת אותי. כמה ימים לפני כן התחלתי לסבול מקושי לתת שתן וחשבתי שאולי יש קשר בין הדברים, אבל לרגע לא שיערתי מה עתיד להתגלות.
קיראו עוד
טרשת נפוצה בילדים ומתבגרים: הטיפולים החדשים
טרשת נפוצה: הקשר של המצב הנפשי לגופני
ה- FDA אישר: טיפול בהזרקה כל שבועיים - לטרשת נפוצה
ביקשתי מאמו של חבר של בני לשמור עליו לכמה שעות והלכתי לרופא על מנת לבדוק מה עובר עליי. אך אותן שעות הפכו ל-19 ימי אשפוז רצופים באין ספור בדיקות, אבחונים ותהיות אך ללא תשובות ברורות.
במהלך תקופת האשפוז התחלתי לסבול מרעד בלתי פוסק ביד ימין ומקשיי הליכה, אבל הייתי משוכנעת, או שמא שיכנעתי את עצמי, שבסוף יתברר שאני סובלת מבעיה פשוטה יחסית, דוגמת פריצת דיסק.
התגעגעתי לעבודה שלי ולמטופלים שלי ורק חיכיתי שיעדכנו אותי איך מבריאים אותי. אבל אז, קרוב לשלושה שבועות מהיום שבו נכנסתי לבית החולים, הרופא שטיפל בי הודיע לי שאני משוחררת הביתה והטיח בי בלקוניות "אנחנו חושבים שיש לך טרשת נפוצה". בום, טראח.
הסימנים המוקדמים היו שם - אבל לא רציתי להאמין
בדיעבד, הסימנים השונים היו שם – הרעידות ביד, הקושי ללכת – אבל רק כשצירוף המילים "טרשת נפוצה" נזרק לחלל האוויר, הבנתי שעומד בפניי אתגר רציני.
טרשת נפוצה היא מחלה כרונית במהלכה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים המרכזית ומשבשת את יכולת העצבים להעביר מידע. למחלה עשויים להיות מגוון רחב של תסמינים, ובהם קשיי הליכה, הפרעות תחושתיות, רעידות, קישיון שרירים, כאבים וסחרחורות. היא פורצת לרוב בין גילאי 20 ל-40, בעיקר בקרב נשים, ובישראל כ-5,000 החולים בה.
בחודשים הראשונים לאחר הגילוי שאני סובלת מטרשת נפוצה עוד חייתי באשליה שממש עוד מעט הרעידות ביד יחלפו ואוכל לחזור לחיי הקודמים. בינתיים, הצטרפתי לסדנת טיפול באמנות בבית החולים, כדי להעסיק את הידיים עד שאוכל לחזור לעבודתי.
האמנות עזרה לי להתמודד עם תום ימיי כרופאה
עוד מילדות הייתי חובבת אמנות ותמיד חלמתי שביום שבו אפרוש לפנסיה ואסגור את המרפאה שלי, אקדיש את זמני לתחום. אבל בשלב זה האמנות הפכה בשבילי להרבה יותר מתחביב. היא סייעה לי להתאבל על המחלה שתקפה אותי ולבטא את עצמי רגשית.
היא סייעה לי להפנים עם הזמן שימיי כרופאה תמו ולהתמודד עם אמת קשה זו. הרעידות בידיי בעת שפיסלתי לא רק הזכירו לי כי לא אוכל לשוב ולבצע פעילויות רפואיות רגישות ומורכבות, הן גם נתנו לי השראה. אותן רעידות נדמו לי כרפרוף כנפיים של פרפר וכפי שפרפר עובר גלגולים וממציא את עצמו מחדש, כך הבנתי שגם עליי לעשות.
החלטתי שמעתה והלאה אני מניחה מאחור את חיי הקודמים ומתמסרת לעולם האמנות. קניתי תנור קרמיקה, נרשמתי ללימודי אמנות ותרפיה באמנות והתחלתי להקדיש את כל מרצי לתחומי הפיסול והציור. להוריי אמנם היה קשה להשלים שבתם כבר אינה רופאה מכובדת, אבל בני ובתי תמכו בי והיו גאים בשינוי שעברתי.
עם השנים התחלתי להשתתף בתערוכות אמנות ולהעביר שיעורי תרפיה באמנות לילדים שחוו מצוקות שונות. במקביל, התחלתי ללוות חולי טרשת נפוצה שזקוקים לאוזן קשבת וכתף תומכת.
אני פעילה בקהילת טרשת נפוצה ברשת החברתית-בריאותית "כמוני", שמסייעת לחולים במחלות כרוניות, ושם אני פוגשת מדי יום אנשים צעירים ומבוגרים כאחד, שזה עתה גילו כי הם חולים בטרשת נפוצה וחשים כי עולמם חרב עליהם.
המחלה משנה את החיים - אבל לא עוצרת אותם
אחד הקשיים הגדולים ביותר שמציבה הטרשת הנפוצה בקרב החולים הוא חוסר הוודאות: קשה לחזות כיצד היא תתפתח, מתי יבוא ההתקף הבא באילו אופנים ובאיזו עוצמה היא תשפיע בעתיד על החולים. ולכן רבים מהחולים חוששים כי הטרשת תימנע מהם למצוא זוגיות, להקים משפחה, להתפרנס ולנהל חיים תקינים ומספקים.
מניסיוני אני יודעת כי המציאות מוכיחה אחרת: הטרשת הנפוצה היא אמנם מחלה שמשנה לך את החיים, אבל היא לא עוצרת לך אותם. נכון, חולים רבים צריכים לקחת תרופות למחלה ולכאבים הנלווים לה ולעבור טיפולים כאלה ואחרים וחלקם אף סובלים מנכויות. ויחד עם זאת, שמורה לנו הזכות להחליט אם אנחנו ננהל את המחלה או שהיא תנהל אותנו.
אני נוסעת לטיולים בחו"ל, הולכת להצגות, מבשלת ללא הפסקה, עושה פילאטיס, מבלה עם חברים וכמובן לא מפסיקה ליצור אמנות, וכל זאת למרות הטרשת הנפוצה. אני לא מגדירה את עצמי כאדם חולה, אלא כאדם שמתמודד עם המחלה, וכך גם החברה רואה אותי.
מעולם לא הסתרתי את מחלתי, אין לי במה להתבייש ועל מה להתנצל ואיני מבקשת דבר מהסביבה מלבד הבנה והכלה למצבי.
לפני 17 שנים כשגיליתי שאני סובלת מטרשת נפוצה, חשבתי שהחיים כפי שהכרתי אותם תמו, וזה אמנם נכון, אבל מאז יצרתי לעצמי חיים חדשים וחלומות נפלאים.
ומה באשר לימיי הרחוקים כרופאת שיניים? ובכן, מעולם לא זרקתי את כל אותם מכשירים עדינים ורגישים ששימשו אותי בזמנו לעיצוב שיניים. כיום אני משתמשת בהם בתור כלי עבודה לפיסול.
לאתר האגודה הישראלית לטרשת נפוצה
צפו בדיון באולפן ynet על התמודדות עם טרשת נפוצה:
לפנייה לכתב/ת 
