סיביר זהו מקום קפוא בערבות רוסיה, אליו היו הקומוניסטים שולחים את ה'מורדים' בממשל, כך שעבור החסידים שחיו ברוסיהזה היה יעד קבוע (ולא מבחירה..). חסיד ישיש בשם רבימנדל פוטרפס, לא היה יוצא דופן. בגלל "פשעים נגד הקומוניזם", כלומר, לימוד תורה והקמת בתי ספר יהודיים, הוא מצא את עצמו נשלח לשממה העצומה והקפואה. כן, זה היה אחד מהעונשים הקשים ביותר של רוסיה, אבל, בהיותו חסיד, ניצל רבימנדל את המצב הקשה להזדמנות ללמידה.

אחד מהאסירים בבלוק שלו נודע בכישוריו כלוליין המהלך על חבל. כאשר אסירים אחרים חקרו אותו, הוא עמד על כך שאכן כן, הוא יכול ללכת ללא תמיכה בחבל הקשור בין שני עצים גבוהים. ואכן, יום אחד נדיר, שבו שמש נצנצהמעל הקרח והשומרים היו במצב רוח טוב, הוא השיג חבל, ולקול צעקות הפחד וקריאות ההתפעלות של שאר האסירים, הוא הלך על החבל, צעד אחר צעד, מקצה האחד לקצה השני.

כשסיים,ירד הלוליין מהעץ כשכולם מתפעלים ומשבחים אותו. ואז הוא ניגש לרבימנדל."אתה איש חכם" הוא אמר,"תגיד להם איך אני עושה את זה.תסביר להם מה הסוד שלי".

רבימנדל היה עוקב מקרוב אחרי הדברים, מתוך ידיעה ברורה שבביצוע המדהים של האיש הזה, כמו בכל דבר, מסתתר שיעור נוסף לעבודת ה'. "אתה אף פעם לא איבדת את המיקוד שלך" אמר לו רבימנדל, וכולם התאספו סביבו להקשיב לסוד. "אתה כל הזמן נעצת את העיניים שלך, ממש בכל רגע, על היעד שלך. אתה אף פעם לא איבדת את המיקוד על המטרה שלך, וכך לא איבדת את שיווי המשקל. כך הרגליים פעלו בדיוק לפי המטרה, בלי היסוס ובלי שום צעד מוטעה".

בפרשת השבוע, אנו קוראים על מצוות שנת השמיטה, שחלהפעם שבע שנים בארץ ישראל. וכך אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת להשם" ואז ממשיכה התורה: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

והשאלה נשאלת מאליה: השנה הראשונה שהיהודים הגיעו לארץ ישראל לא הייתה שנת שמיטה; זו מגיעהרק לאחר שש השנים הראשונות. אנחנו לוקחים חופשה רק לאחר שאנו כבר עובדים, לא לפני.אם כן מדוע התורה מתחילה בתיאור שנת השמיטה, ורק לאחר מכן מדברת על שש שנות העבודה?

אלא, מסביר הרבי מליובאוויטש, כאן טומנת עבורנו התורה הוראה נפלאה. אנחנו צריכים להתחיל את המחזור של שבע השנים, עם המטרה בראש.עוד בימים הראשונים של שנת העבודה הראשונה, אנו צריכים להעמיד את המטרה מול עינינו – שנת השמיטה. זה מאפשר לנו לשמור על שיווי המשקל שלנו, ויותר חשוב, זה ממלא את שש השנים של העבודה עם ה'רוח'והתוכן של שנת שמיטה.

כאשר אנו עובדים עם המטרה בראש, אין עוד הפרדה בין הראשון והשביעי.אין עוד הפרדה בין הקודש לחול. אדרבה, עבודת האיכר לעבד את שדהו ולקצור את היבול שלו - הופכת להיות חדורה ברוחה של שנת שמיטה, שתוכנה הוא, שבסופו של דבר, כל העבודה שלנו היא לאלוקים והוא זה שמספק מזון לכל.כך העבודה עצמה הופכת להיות קדושה.

כל הסיפור הזה, של שש שנים עבודה עם המטרה מול העיניים, קיים גם בכללות בריאת העולם. במשך שנים רבות, ששת אלפים שנה, אנחנו עובדים ועמלים, הכול בכדי להביא את העולם ליעדו הסופי - משיח. אבל העבודה שלנו היא לא עבודה רגילה. זה מאבק להתעלות מעל גלות חשוכה ומרה, ולגלות אור בתוך החושך שמסביבנו, על ידי תורה ומצוות. אבל איך עושים את זה? איך אפשר לשמור על שיווי המשקל שלנו, כאשר כל מה שסביבנו הוא ריקן, וצעד מוטעה אחד יכול להפיל אותנו לתהום?

וזה מה שמלמדת אותנו מהפרשה. אנו צריכים לאורך כל הדרך להיות עם העיניים אחוזות במטרה. לא לתת למוח להסס לרגע, וכך הצעדים שלנו הם חזקים ובטוחים. וכאשר המטרה ניצבת תמיד מול עינינו, וגם ברגעים החשוכים של הגלות אנו מוארים באור המיוחד של משיח, אנחנו מביאים את רוחו של משיח לכל מעשה שמקרב אותנו למטרה זו. הכול נעשה חדור ברעיון של משיח, וכל צעד שלנו הוא בטוח ובלתי מעורער, בעל מסר ברור ובהיר על הגאולה אליה אנו מתקרבים.

שבת שלום