24 שעות על הבמה, 43 דקות מחיאות כפיים
דמויות שנשלפו מתוך כשלושים טרגדיות יווניות יפגשו את הקהל ביצירה "הר אולימפוס", שתימשך לא פחות מ-24 שעות ותוצג בפסטיבל ישראל בירושלים. "כל הטרגדיות היווניות - עכשוויות", אומר היוצר יאן פאבר ומסביר: "במה שונה מדיאה מאמהות סוריות שיעדיפו לרצוח ילדהן מאשר שיפלו לידי דאעש?", ראיון בלעדי עם היוצר שהיה בעצמו סקפטי עד כמה הקהל יחזיק מעמד
למסע הזה כדאי לכם לבוא מצוידים. בקבוק מים, סווטשירט במידה שהעייפות תגרום לצניחת טמפרטורת, משהו מתוק שישמור על אדרנלין או לחליפין בקבוק טוב של וויסקי שעובד תמיד. למופע החדש של יאן פאבר, אמן רב תחומי יחיד מסוגו, הוא מסע ארוך מאד שנע בין יום ללילה ליום. באפוס "הר אולימפוס", שישתלט החל מיום חמישי ועד לצהרי השישי בשבוע הבא על תיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל, פאבר שובר שוב את הכלים ומזמן את הקהל לחוויה חד-פעמית סביב הטרגדיה היוונית. 24 שעות של שינה נודדת, בין חלום למציאות, בין אולם התיאטרון, שלעולם לא ייראה לכם אותו הדבר, לחלל החיצוני.
המלצות לפסטיבל ישראל
"יש משהו עוצמתי בלהיות עירום בקבוצה"
בית האופרה, על 1650 מקומות הישיבה שבו, היה כמעט ריק. מאות בודדות של כרטיסים נמכרו. מי רוצה פוליטיקה כשהמציאות הפוליטית עולה על כל דמיון? פאבר (57) זוכר במעומעם את הביקור: "זו היתה אחת ההופעות הטובות של הלהקה", הוא אומר. "לא היו הרבה צופים אבל קיבלתי ביקורות טובות". זו היתה מרתה גראהם שאמרה: "מרכז הבמה הוא במקום שבו אני עומדת". אצל פאבר, יוצר נערץ שהפך למיתולוגיה בעצמו, זו היצירה שבמרכז, על אף שהמרחק בין האמן לאמנות לא באמת מתקיים.
"אין פה סיפור ליניארי, אבל כשקוראים את הדיאלוגים והמונולוגים הכל כבר שם. מה שעניין אותי זו המהות, מכיוון שמדובר בדמויות אוניברסאליות. הטרגדיה היוונית, בבסיסה, עוסקת בי ובך ומציפה יצרים: אהבה, שנאה, נקמנות, אכזריות. כל זה נמצא בדי.אן.איי שלנו, מתקיים בתת מודע וחי בתוך כל תא ותא בגוף גם מבלי שניתן לזה שם. השמות לא חשובים. זו הפילוסופיה שמאחורי כל דמות שמעניינת אותי וזה נכון לכל זמן ומקום".
עבודת הכתיבה לבדה ערכה כשלוש שנים, וכשנכנסו לתמונה מוזיקאים נוספים נפתח הטקסט לקריאה, עריכה ושכתוב מחדש. בסיומם, הסתגר בחדר החזרות עם השחקנים והרקדנים לתקופה של שבעה חודשים. "היינו רק בזה, שקועים בתוך העבודה, בלי יום של מנוחה. זו עבודה שלא נתנה לי מנוח, הייתי חייב ליצור אותה, זו לא שאלה בכלל. זה היה חזק ממני על אף שאם לומר בכנות, לא יכולתי לדמיין שהיא תתקבל כפי שהתקבלה. הייתי משוכנע שבסוף העבודה לא יישאר צופה אחד".
פאבר הוא כל מה שלעולם לא תראו בתיאטרון הקונבנציונאלי, שבעידן הנוכחי מציע יותר ויותר פסט פוד וסקס חפוז. "העבודה שלי תמיד היתה ההיפך הגמור מכך", הוא אומר: "מה שמעניין אותי הוא לאתגר את עצמי, ודרך קונפליקטים אני מאלץ את המוח שלי לנער את המחשבה". והוא עושה את זה שוב ושוב ביצירה אינטרדיסציפילנארית - בכוריאוגרפיה, בציור, בפרפורמנס, בדרמטורגיה.
הגוף הוא נקודת ההתחלה, נושא מרכזי ביצירה של פאבר לכל אורכה ועל כל סוגיה. "כשאתה בוחן את הגוף מבפנים ומבחוץ – השלד, העור, האברים, המוח – אתה למעשה מדבר על פוליטיקה, על התנהגות חברתית, על נורמות, על האדם. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שאין בנו שלמות, שכבני אדם אנחנו נכשלים פעם אחר פעם. זה יפה בעיניי, עוצר נשימה, ואת זה אני, כנראה, רוצה לחשוף ולהציג בפני הקהל. כל העבודות שלי מפתות בדרך אסתטיקה את הקהל ואז חושפות ציפורניים".
"הזמן הוא אלמנט מהותי בכל המובנים. הוא מקיים בתוכו ריטואלים. אנחנו תוקפים את הדיקטטורה של הירח והשמש באמצעות טשטוש הגבולות. יום ולילה, חלום ומציאות, הכל חי בערבוביה. אבל יש גם את הדמויות שמתכתבות עם ההווה, כמו מדיאה - הנה לך אשה שהעדיפה לרצוח את ילדיה ולא לראות אותם הופכים לקורבנות. במה זה שונה מאמהות בסוריה שיבחרו לרצוח את ילדיהן מאשר שיפלו לידי דאעש? כל הטרגדיות היווניות האלה תמיד עכשוויות. הן מדברות על העולם שבו אנחנו חיים, החברה שמקיפה אותנו, ואין לזה גבולות גיאוגרפיים. זו גם הסיבה שבחרתי להציג אותה בירושלים. אני חושב שחשוב להראות אותה גם בקונטקסט הרחב של מה שקורה בישראל ובפלסטין. המחזות האלה נוגעים בפצעים העמוקים ביותר של האנושות".
בתוך מרחב העשייה שלך, שמתפרשת על פני יותר משלושה עשורים, אתה לא מפסיק להתחדש. איך שומרים על האש?
"אני אומר את זה ככה: לוקח חיים שלמים להפוך לאמן צעיר".
