"המירוץ למיליון": משבר הפיצה
עם מריבה ראשונה של הזוג היפה והדחה שבה נפרדנו מהחברות בסגול, המירוץ מתחיל להתחמם. עוד ניצפו: טירמיסו והאחים שפלן בזן נצחי. "המירוץ למיליון" - טור שבועי
סוף סוף זה קרה, עשן לבן יצא מהטלוויזיה וסימן את ההדחה הראשונה בחו"ל. החברות זומבה הגיעו במקום הראשון ולא יכולות לטעון יותר לקיפוח החברתי כלפי אוכלוסיית המתולתלות. החברות שירה ובר שהודרו מהפרקים האחרונים הודְרוּ סופית גם מהמירוץ ויאללה, הביתה לעשות... מה שזה לא יהיה שאתן עושות, אין לי מושג כי אני לא יודעת עליכן כלום, חוץ מזה שאתן חברות ולובשות סגול, ואם סיפרו לי עוד משהו זה פשוט הוּדָר מזכרוני מסיבה כלשהיא. אז קדימה ל.. אה, נזכרתי. קדימה, לזארה!
"המירוץ למיליון": ברומא התנהג כמו ישראלי
"לא היינו משתתפים ביפה והחנון"
הודחו ראשונים מהמירוץ: "נפלנו על פאר טסי"
"המירוץ למיליון": התחלה מבטיחה
הבשורות המרעישות של הפרקים האחרונים הן כנראה הפצעתה המוקדמת של המריבה הראשונה בין בני הזוג אמפנאדאס. הסטטיסטיקות מספרות שהמריבות של הזוגות היפים והדביקים מגיעות בדרך כלל לקראת סוף הרבע הראשון. עד אז הם נהנים – ואנחנו סובלים – מיחסי זוגיות מושלמים ודוחים, יחסים שכוללים ליקלוק הדדי מבוּקר, מגובה בהצטרפויות מקרים ממוזלות שמקדמות אותם במירוץ. הפעם משום מה זה לא קרה. כלומר קרה, אבל לא להם. מספר הזוגות שבחרו על הפעם הראשונה את כדור הבצק הנכון במשימת הפיצה, מוכיח שאלוהים באמת שרוע לא רחוק בוותיקן, מחליף דאחקות עם האפיפיור ולכו תדעו, אולי אפילו צופה במירוץ למרות שלא ליהקו השנה אף זוג דתי.
הידיעה שבמציאות אדריאנו ומונדה כבר הפרידו כוחות לא צריכה להפריע לנו לקחת חלק במשחק האהוב שמלווה כל ריב זוגי במירוץ: מי צריך להפריד את מי. עדיין אפשר לשחק את זה בדיעבד – מי חסך לעצמו שנים של הרכנת ראש וספיגה אילמת של קפריזות, ומי יותר טוב שילך לחפש את החברים שלו. אין ספק שמשימת הפיצה + עבודה עקבית של העורכים שמה אותי בצד של מונדה.
פייר, מהרגע הראשון לא התחברתי אל הצפת מי הסוכר הצמיגיים בדיבור של אדריאנו. בדיעבד הם אכן התבררו כאהבת פרסה – כלומר אהבה עצמית. הנרקיס הלבן שלא מסוגל לשאת רגע אחד בו תשומת הלב של הבחורה שלו לא מופנית אליו, ואת זה לא אני אמרתי אלא היא, ובעצם גם הוא, ומפי הגבורה: "כשאנחנו מתעסקים בעצמנו (בעצמי!) טוב לי בחיים. כשאנחנו לא מתעסקים בעצמנו (בעצמי!!) אני נשבר". מה גם שהבנאדם לא עקבי, רגע אחד הוא בחיים לא היה תחרותי עד היום שבו הוא התבקש לדחוף אצבעות לטירמיסו גבוה, ושנייה אחרי זה הוא מעיד על עצמו שהוא פרפקציוניסט שרוצה תמיד לנצח. קונטיניואיטי, בנאדם. תלמד מהאחים שפלן שלא מאבדים את זה גם כשקורה הדבר הנורא מכל והם פוגשים חבורה של סחים בכיכר.
אבל זה בסדר, כי גם כשהמזל לא איתך יש לפחות עוד שתי דרכים להתקדם במשימות במשחק. הדרך הכי פשוטה היא לאתר את הישראלים הקרובים שאינם יניב קטן, כי כולנו אחים זה לזה ובעיקר בניכר. עם הישראלים נוכל לדבר בשפה שאנחנו מכירים – צווחות ופרכוסים – בלי לשבור את השיניים על ספרדית במבטא איטלקי. ישראלים מחויבים לעזור לישראלים אחרים שהם פוגשים מחוץ למדינה כי ככה כתוב באמנת ז'נבה או בפרוטוקול של זקני ציון או במס הכנסה או משהו, כי כל חו"ל מלאה בבלתי-יהודים רחמנא ליצלן, וכולם עומדים עלינו להמיתנו.
הדרך השנייה היא פשוטה לא פחות, ובשבילה לא צריך אפילו לדעת ספרות רומיות, צריך רק לדעת לשמוע ולראות. מחכים שיגיע זוג שמכיר את הספרות הרומיות הנאלחות, מקשיבים כשהוא צורח את התשובה או מסתכלים כשהוא מזיז את הגפרורים, אומרים בקול "אני לא יודעת למה זה מרגיש לי כאילו אני צריכה לשנות את הסימן הזה", שורדים את הבן זוג שלך שמפיל אותך על עמוד השדרה מרוב אושר וממשיכים לנקודת הסיום.
מובילים במצעד הזוגות: הטווסים החמודים אלכס וג'וזי שעצרו לאכול פיצה כי גם צרפתים הם בני אדם, עמית ורז גל שמשום מה אני מחבבת מאוד את שניהם, האחים שפלן בזן הנצחי ודור וספיר, שאני מצטרפת לשבועה שלה לעולם, אבל לעולם לא לחיות חיים בינוניים. בפרק הבא: ממשיכים באיטליה כי אין כסף לעבור מדינה ויעל ממשיכה לעגוב על בחורים זרים בכפרים הפסטורליים.
בקטנה:
"ההורים שלי הכירו בקוליסיאום – אבל בתל אביב" - ספיר, ממצה את הישראליות במשפט אחד. העיקר שהם לא היו בני דודים.
"מה לי ולנקניקים אני בכלל בחורה של פסטרמה" – ספיר המלכה מעוניינת לשחק באירופה או בספרד.
"גם עוף זקן יודע לבשל מרק טוב" - עמית רז תובע קרדיט, ובצדק. בכל זאת הבנאדם נגע פעם בפיני גרשון.
"זה רשום בתורה" – אלכס או ג'וזי נתלים באילנות גבוהים. תרשום, תרשום.
"אני לא חוזרת לישראל בחיים" – ספיר!! הספורטאים האולימפיים ברוסיה הקומוניסטית עשו את זה לפנייך, כנראה ששנים של ג'ז ובלט לימדו אותך משהו למרות הכל.
