איך אתה מתאר לעצמך את העולם אחרי ביאת המשיח? אז נכון, יש לנו את התיאורים המוכרים מימי הילדות, שממתקים יגדלו על העצים ואנחנו רק נבוא ונקטוף, הבגדים יחכו לנו, תפורים ומגוהצים, וכן הלאה. ובאמת, אלו לא סתם תיאורים ילדותיים, אלא מופיעים בגמרא.

במדרשים שעל פרשת השבוע מתואר כיצד בימות המשיח לא יצטרכו לחרוש ולזרוע בשדה משך זמן ארוך עד שהתפוקה של השדה תהיה מוכנה, אלא באותו יום שבו נזרעו הזרעים, הפירות יהיו כבר מוכנים על העץ!.. וכך, על אותה הדרך, ישנם עוד תיאורים מעניינים על השפע הגשמי שיהיה בימים ההם.

אבל זה קצת מוזר: כאשר מעיינים מעט במקורות על מצב העולם בימות המשיח, אנחנו מוצאים את המשפט הבא: "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". זאת אומרת, שכאשר יבוא המשיח אנו נתעלה למדרגה גבוהה בהרבה מזו שאנו מכירים כיום, כך שהצרכים הפיזיים שלנו כאוכל, שתייה וכדומה לא יעסיקו אותנו. הדבר היחיד שיעסיק אותנו יהיה ידיעת ה', שיתגלה אילינו אז בשלימות.

אז איפה בדיוק נכנסים כל התיאורים של ממתקים על העצים בסיפור הזה של ימות המשיח?! מהתיאורים הללו אנו מצטיירים כאנשים שכל חפצם הוא סיפוק תאוות וצרכים גופניים, בה בשעה שמדובר על ימות המשיח בהם אנו כבר נתעלה מכך?!.. אדרבה, היינו מצפים שהתיאורים על ימות המשיח יעסקו דווקא בגילוי הנפלא של ה' אלינו שיהיה אז וכיוצא בזה.

האמת היא, שהשאלה הזו רלוונטית גם ביחס לפרשת השבוע שלנו. הפרשה מתחילה בהבטחות וברכות נפלאות על חיי אושר מדהימים שיהיו כאשר אנו נקיים את התורה והמצוות – אושר מהבחינה הפיזית-גופנית-גשמית. וגם כאן נשאל: האם זה מה שאנחנו שווים? האם זה מה שהמצוות שוות? חיי אושר פיזיים?! האם לא מתאים יותר שהשכר יהיה רוחני, נעלה יותר, כמו העולם הבא לדוגמה?

אין ספק. בהחלט נחמד לדעת שיש שכר גשמי-פיזי, שיהיה טוב בכל המובנים של בריאות, פרנסה ומשפחה. אבל האם זהו השכר העיקרי ואפילו היחידי שעליו מספרת לנו התורה?!

להבנת הדברים נתבונן לרגע: נניח שחווית מאורע חיובי ומשמח, ואתה שמח. במה תתבטא השמחה שלך? בדרך כלל אתה תחייך. אם זה יהיה משהו משמח עוד יותר, אתה אפילו תמחא כפיים ותצחק צחוק מאושר. אבל כשהשמחה היא ממש גדולה, היא תסחף אחריה את כל הגוף, אתה פשוט תרקוד.

הדוגמא הזו ממחישה ומסבירה עיקרון חשוב מאוד, האומר שהביטוי וההוכחה לכך שתנועה נפשית מסוימת חדרה באדם והשפיעה עליו לגמרי – היא כאשר כל גופו נסחף יחד אתה. ברגע שאתה רק מחייך, אנו יכולים להבין שרמת השמחה שלך היא בגבול ומידה מאוד מסוימים, אך כאשר אתה רוקד ריקוד שסוחף את כל גופך, המסקנה שלנו היא שזו שמחה גדולה מאוד שסחפה את כל כולך.

ככה זה גם כאשר אתה מולהב מרעיון מסוים, הוא ישפיע על כל היום שלך. אתה תחשוב ותדבר עליו בכל רגע אפשרי, גם כשזה לא ממש קשור... אבל אם התלהבת פחות, סביר להניח שבזמן ארוחת הערב תוכל לדבר גם על נושאים נוספים, ותהיה מסוגל לספר לילדים סיפור לפני השינה – בלי 'לדחוף' שם את הרעיון ההוא...

בדרך הזו מבאר הרבי מליובאוויטש את תוכנם של ההבטחות והייעודים הגשמיים-פיזיים על קיום התורה והמצוות, ואלו שנזכה להם לעתיד לבוא:

כאשר אנו מדברים על הקשר בין יהודי לתורה ולמצוות, ההגדרה היא: "כי הם חיינו ואורך ימינו". התורה והמצוות אינם 'עוד' תוכן מעניין בחיים של היהודי, אלא הם החיים שלו, הם הכל עבורו. לכן, ייעודי התורה הם בסגנון גשמי לחלוטין, כיון שזהו ביטוי המלא והשלם לכך שהתורה חדרה ביהודי ומלאה את כל הווייתו.

תורה ומצוות שמשפיעים על היהודי רק ברובד הרוחני של החיים שלו, כמו על המדרגה הרוחנית שלו וכדומה, עדיין לא חדרו בכל פרטי חייו. ההתאחדות שלו אינה מלאה. דווקא כאשר התורה והמצוות טומנים בחובם השפעות של כל טוב גשמי דווקא, אז מוכח לנו שהם חלק בלתי נפרד מחיי היהודי, אלו חיים שחדורים בתורה ובמצוות, חיים שהאור חדר בהם וסחף אותם לחלוטין.

כך גם בימות המשיח. הקשר הנפלא בין היהודי ובין התורה והמצוות יתגלה במלוא עוצמתו, וכשלמות הביטוי לקשר הנפלא הזה, יהיו חיים מאושרים באושר גשמי-פיזי ממש.

שבת שלום

מוקדש לעילוי נשמת ר' ישראל משה בן מרדכי אברהם ע"ה פרמינגר, ליום השנה כ"א אייר