קצת אחרת: גולדן סטייט - קליבלנד 2.0
אותן קבוצות, אותם כוכבים - אבל לא אותו הגמר. הווריורס והקאבס ייפגשו שוב לקרב על אליפות ה-NBA, ומאז הקיץ הקודם הן עברו לא מעט. קליבלנד החליפה נשק ותגיע עם סגל עמוק יותר, אבל עם מאמן רוקי. גולדן סטייט תבוא עם הרבה פחות לחץ, ואולי הפעם תסמוך יותר על האח השני לבית "ספלאש"
מה שבטוח, לא מדובר בשום צורה באותה סדרה שקיבלנו בשנה שעברה. הסגלים לא השתנו בצורה ניכרת, אבל הקבוצות מגיעות ממקומות שונים. הן התחשלו ולמדו על עצמן, עשו תיקונים ושדרוגים, ומוכנות לספק לנו, בהיעדר ניסוח פחות עממי, סדרת גמר לפנים. אלו חמשת השינויים המרכזיים שהתחוללו בשנה האחרונה וישפיעו על זהות האלופה הבאה, שיכולה להיות חדשה או מכהנת.
סגנון משחק
בגמר המערב גולדן סטייט חזרה לשים דגש על הקליעה מבחוץ. זה לא שהיא עזבה אותה מעולם, אבל בדרך היו עוד כמה אלמנטים שהתבלטו. מול אוקלהומה סיטי היא נדחקה לפינה, ובאינסטינקט שלפה את הנשק החזק ביותר שלה.
כלומר, לא התחולל שינוי משמעותי השנה, ולמעשה, הנקודה החזקה של האלופה רק השתפרה והתחדדה. חשוב לציין את זה לאור השינוי העצום שחל בקליבלנד. נסו להיזכר בסדרת הגמר הקודמת. לצד לברון ג'יימס, השחקן שצד את עיני כולם היה מת'יו דלאבדובה, לא כוכב ענק בלשון המעטה, וזה אומר הכל. הוא היה סמל אותו מאבק של הקאבס, בגלל ההגנה המדהימה שסיפק שסחפה גם את חבריו.
ועכשיו? בעונה הסדירה קליבלנד דורגה שביעית בליגה באחוזים משלוש, 36.2, עם 10.7 צליפות מ-29.6 נסיונות למשחק. בפלייאוף היא זינקה למספר מטורף של 43.4 אחוזים, 14.4 שלשות מ-33.2 זריקות. יותר גולדן סטייט מגולדן סטייט. זה שינוי שהתחיל ברגע שטיירון לו החליף את דייויד בלאט, והתחדד עם ההחתמה המבריקה של צ'נינג פריי. לג'יי.אר סמית' יש יד חופשית, אין סנטרים על המגרש שמסתובבים לסקוררים בין הרגליים ומפריעים להם, הסכר נפרץ.
וזו אחת השאלות הגדולות לקראת הגמר. קליבלנד כמעט הצליחה לזכות באליפות דרך ההגנה שלה, אבל הייתה קצרה מדי. השנה היא החליפה דיסק, והחליטה ללכת ראש בראש עם הווריורס בנשק שלהם - הפגזות מבחוץ. האם זה יהיה המהפך שיוביל לאליפות השלישית של לברון ג'יימס?
עומק
לברון הגיע לגמר האחרון בלי גיבוי. קווין לאב גמר את הפלייאוף בסיום הסדרה הראשונה. קיירי ארווינג התמודד עם פציעות, ואז נפגע בברך במשחק הראשון מול הווריורס ולא חזר. הסגל היה מצומצם, בצורה שגם מלחמה הירואית לא יכולה לחפות עליו.
השנה, לא רק שלאב וארווינג כשירים, הם גם בכושר מעולה. ארווינג תמיד ידע ליצור נקודות מכלום, אבל חשוב יותר הביטחון של לאב שפותח את המגרש ומסוגל לתרום 30 נקודות בכל ערב טוב. תוסיפו לכך כוח מהספסל כמו פריי, ותקבלו קבוצה הרבה יותר עמוקה ואיכותית.
אם כבר בהשוואות עסקינן, אז כדאי לציין שלגולדן סטייט יש בעיה מסוימת בנושא הזה. האליפות הקודמת הושגה הרבה בזכות רגליים רעננות, אבל היכולת בפלייאוף הנוכחי של שון ליווינגסטון, לאנדרו ברבוסה, פסטוס אזילי ומאריס ספייטס לא הייתה דומה לזו שבפלייאוף הקודם. גולדן סטייט שומרת על קצב קבוע בעקביות לאורך כל המשחק בגלל שגם המחליפים שומרים על המומנטום שלה, וסטיב קר יהיה זקוק להתעוררות של שניים-שלושה מהם.
מאמנים
לאמן בגמר NBA זה משהו אחר לגמרי מכל משימה אחרת, אבל בכל זאת, דייויד בלאט התמודד עם טורניר אולימפי, גמר יורוליג והצרחות של אילן השועל מאחורי הגב. עבור טיירון לו לא מדובר סתם בעונת רוקי ב-NBA, אלא בעונת רוקי ממשית כמאמן ראשי. כן, שמענו כבר הכל – יש לו ניסיון כשחקן, הוא למד כעוזר מאמן, אבל קיים הבדל כאשר כל האחריות עליך ואין מישהו כמו, נו טוב, טיירון לו, שיזכיר לך שאין עוד פסקי זמן.
סטיב קר הוכיח בעונה שעברה שרוקי כן מסוגל לקחת קבוצה עד הסוף. השנה הוא כבר מאמן עם ניסיון, שלא מהסס לתקן איפה שצריך ולהמר (כמו ההקפצה של אנדרה איגודאלה לחמישייה במשחק השביעי מול אוקלהומה סיטי). יש לגולדן סטייט יתרון כאן.
לחץ
שתי הקבוצות היו בהיסטריה מסוימת כאשר הגיעו לגמר הקודם. קליבלנד – בגלל שזו קליבלנד, וזה לברון ג'יימס, וזה פרויקט יקר. גולדן סטייט, כי המבקרים לא האמינו שהמסיבה הזו יכולה להסתיים בצורה טובה.
הדברים אחרת עכשיו. גולדן סטייט כבר פחות מתוחה. היא יצאה מבור רציני בגמר המערב וחטפה הפצצה של התלהבות ואמונה. וקליבלנד? אם כבר, אז הלחץ הפך גרוע יותר. אם קליבלנד תפסיד שוב, לברון עשוי להתחיל לשקול מחדש את רעיון האליפות עם הקאבס.
קליי תומפסון
אם הוא לא היה שחקן מעולה, לא היו קוראים לו ולסטף קרי "ספלאש בראדרס", אלא "ה-MVP וצלף השלשות הנחמד שלידו". אבל יש הרגשה שבפלייאוף הזה המעמד של תומפסון השתדרג עוד יותר, ממש לעננים הגבוהים ביותר של ה-NBA.
היו לכך שלוש סיבות – הגנה יוצאת מן הכולל לאורך כל הפלייאוף (שלפעמים קצת הוציאה אותו מקצב הקליעה אבל הייתה חשובה לא פחות), שיא השלשות המדהים במשחק השישי מול אוקלהומה סיטי ומעל הכל - הדרך בה תפס פיקוד בזמן שקרי היה פצוע. אל תתפלאו אם גולדן שוב תזכה באליפות וקרי שוב לא ייבחר למצטיין, אלא ה"אח".
לפנייה לכתב/ת 
