"בוגד משלנו": מחווה חיוורת לג'יימס בונד
סיפור צדקני, סיום שרירותי ועלילה נטולת תחכום הם רק חלק ממה שמציע לצופיו הסרט החדש "בוגד משלנו", שמבוסס על ספרו של ג'ון לה-קארה, בבימויה של סוזאנה ווייט. האם אפשר להתנחם באתרי הצילום המרהיבים של הסרט ובמשחק הססגוני?
קץ המלחמה הקרה הותיר, כך מסתבר, את ג'ון לה-קארה כשהוא מרוקן מתוכן. בעולם שכבר לא התחלק בין סוכנים סובייטיים ערמומיים ומרגלים בריטים אפרוריים, התקשה אמן ספרות הריגול (שמו המקורי הוא דיוויד ג'ון מור קורנוול) לשמור על רלוונטיות. "בוגד משלנו" ("Our Kind of Traitor") שייך לתקופה הפחות מובחרת ביצירתו (הספר ראה אור ב-2010), והעיבוד הקולנועי מותיר ממנו מעשיית מתח פרימיטיבית למדי.
עלילת הסרט הועתקה מהאי אנטיגואה שבקריביים למרקש שבמרוקו, מן הסתם כדי להדגיש את הדמיון ל"האיש שידע יותר מדי" ההיצ'קוקי. את מקומם של ג'יימס סטיוארט ודוריס דיי כזוג אמריקאים הנופשים עם בנם במקום ומסתבכים בפרשיית ריגול, תופסים עתה מורה לספרות (יואן מקגרגור) ובת זוגו עורכת הדין (נעמי האריס), שמתוודעים בעת חופשתם לאוליגרך רוסי ססגוני (סטלן סקושגורד) הממהר להתיידד עם הגבר.
מהר מאוד מתברר שהאוליגרך, שגופו מלא קעקועים עתירי משמעות (ע"ע "סימנים של כבוד" של דיוויד קרוננברג), אינו סתם אדם ידידותי ונדיב. הוא מבקש לנצל את המורה – ששמו, פרי מייקפיס, אינו מותיר מקום לספקות באשר להיותו איש שלום – על מנת להעביר מידע רב ערך לשירות הביון הבריטי. מידע שיש ביכולתו להפליל חבורה של בנקאים ופוליטיקאים מושחתים הקשורים למאפיה הרוסית. בתמורה הוא מבקש מקלט מדיני לו ולמשפחתו.
בספריו הטובים ביותר ובעיבודים הקולנועיים שנעשו להם ("המרגל שחזר מן הכפור" מ-1965 בכיכובו של ריצ'רד ברטון היה ונותר הטוב שבהם) השכיל לה-קארה, שמשמש בסרט הנוכחי כאחד המפיקים בפועל, לעצב דמויות המהלכות באיזור דמדומים מוסרי. מותחני הריגול שלו היו מורכבים פסיכולוגית לא פחות משהיו סבוכים מבחינת העלילה והדינמיקה בין הדמויות. "בוגד משלנו" – שבוים על ידי במאית הטלוויזיה הבריטית סוזאנה ווייט ונכתב בידי חוסין אמיני ("כנפי היונה") – מתקשה לשחזר זאת, בעיקר משום החלוקה המובהקת בו ל"טובים" ו"רעים", כאשר על אלה האחרונים נמנים פוליטיקאים מקומיים שאינם נרתעים מקואליציה של הון ושלטון.
ווייט (ואם הזיכרון אינו מטעה היא הבמאית הראשונה שנדרשת לז'אנר סרטי הריגול) יוצרת סרט שנראה יותר כמו מחווה חיוורת להרפתקאות ג'יימס בונד. הדבר בא על חשבון העמקה ביחסי הדמויות, במיוחד ככל שהדברים אמורים במערכת הזוגית של הגיבור וזוגתו. אנו מבינים שהם יצאו לחופשה על מנת לשקם אותה, אבל היחסים הבין-אישיים אינם מעניינים איש מיוצרי הסרט, ודמותה של הפרקליטה המצליחה נותרת לא יותר מאשר רקע חיוור להתרחשויות הגבריות.
דברים דומים אפשר לומר על דמותו של ארכי-מאפיונר רוסי המכונה "הנסיך" (גריגורי דובריגין), שנוהג להפקיד אקדח עתיק ויקר ערך בידיהם של מי שמיועדים לחיסול. קשה לראות איך החיבור בינו לבין בכיר מושחת בפרלמנט הבריטי (בגילומו של ג'רמי נורת'ם) יכול לשכנע, וברקע מופיע איזשהו סיפור של הלבנת כספי המאפיה הרוסית בבריטניה בחסות אותו בכיר.
העלילה בסרט נטולת כל תחכום – ותחכום הלוא נוכח אף בקלושים שבכתבי לה-קארה. קשה שלא לחוש מבוכה נוכח הסצינה הדידקטית שבה מתעמת איש שירותי הביון עם הפוליטיקאי המושחת והיהיר בביתו. ומה בדבר אותה סצינה אלימה המתרחשת בדירת שיכון בפרבר פריזאי שמזכיר את "התפוז המכני", ונדמה כאילו יוצרי הסרט פשוט שכחו אותה שם?
לזכותו של הסרט עומדים אתרי הצילום, שכוללים מלבד מרקש גם את האלפים הצרפתיים, פינלנד, פריז והעיר השווייצרית ברן (הצילום
המובלט יתר על המידה הוא של אנתוני דוד מנטל, זוכה האוסקר על "נער החידות ממומביי"). לזכותו עומדת גם הופעתו הראוותנית של סטלן סקרסגרד בתפקיד האוליגרך, ההופך את עורו מסיבות שהסרט מותיר מעורפלות למדי, ומתגלה כאיש בעל ערכי משפחה נעלים. באלה יש כדי לכפר במשהו על הסיפור הצדקני, הגיבורים המוסרניים והסיום השרירותי שמציע "בוגד משלנו" לצופיו.
"בוגד משלנו" (אנגליה), במאית: סוזאנה ווייט, שחקנים: סטלן סקושגורד, נעמי האריס, יואן מקגרגור.
