כשחפים מפשע מתנדבים להיכנס לכלא
הדוקו-ריאליטי "60 יום בפנים" כלא את המשתתפים בו לחודשיים בבית סוהר אמריקאי טיפוסי. התוצאה: חייל מארינס, מורה בתיכון והבת של מוחמד עלי שורדים בג'ונגל שאתם לא רוצים להכיר, ותוכנית שנעה בין בימוי מאולץ, אמירה מפוספסת ורגעים מצמררים
אחד מתרחישי האימה המטרידים ביותר עבור האדם הנורמטיבי הוא זה בו נכפה עליו לרצות זמן מאסר – במיוחד אם הוא חף מפשע. מתקני הכליאה השמורים, מאז נוסד מוסד הכליאה עצמו – לצד מיסודה של המדינה כהתארגנות חברתית בעלת חוקים ונורמות התנהגות מוכתבות, נראים עבור בן החברה המתורבת כג'ונגל מסוכן, מלא איומים וסכנות.
והוא אכן כזה, כפי שמציג אותו "60 יום בפנים", דוקו-ריאליטי חדש שעולה היום (ה') בערוץ ההיסטוריה, שלא רק רוצה לספר את סיפורם של מתקני הכליאה בארה"ב. כדי לתבל קצת את העניינים, הוא דואג להכניס אליהם אזרחים שומרי חוק ללא ניסיון או עבר פלילי, מתוך ההבנה שהמפגש בין שתי התרבויות ייצור תצפית אנתרופולוגית מרתקת. או, אם נשים בצד לרגע את מכבסת המילים שגם ריאליטי ציני כמו האח הגדול חטא פעם בשימוש בה – הקונספט של "60 יום" רוצה לזעזע את משתתפיו וגם אתכם שם בבית, כי לא תאמינו כמה קשוח ומפחיד שם.
אל בית הכלא "קלארק קאונטי", המונה 500 אסירים בעלי עבר פלילי מגוון (סוחרי סמים, אנסים, רוצחים) מגיעים 7 אזרחים תמימים – איש איש ומטרתו הוא. זאקרי בייקר, חייל מארינס לשעבר, בחר להשתתף בפרויקט כדי לנסות להשתלב במערכת אכיפת החוק האמריקנית. תמי פריולו, לעומתו, היא שוטרת לשעבר שהתגייסה לפרויקט במטרה להבין את שעבר על האנשים אותם כלאה במסגרת תפקידה במשטרה. מריון מי ימיי היא למעשה בתו של המתאגרף האגדי שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, מוחמד עלי. ורוברט הולקומב הוא מורה בבית ספר שבחר להשתתף בתכנית כדי שיוכל "להנחיל לתלמידיו ידע שיצבור במהלך שהותו בכלא" וישתמש בו לצרכים חינוכיים – או קשקוש אחר בסגנון.
שבעת המשתתפים מוצאים עצמם בסיטואציית הבלהות האולטימטיבית, כשהסוהרים - כמו האסירים האמיתיים שעמם בתא, לא מודעים להיותם משתתפים בתוכנית. הסיטואציה הזו הולכת ומתפתחת ומחייבת כל אחד מהמשתתפים להתמודד עם מציאות זרה לו לחלוטין. יש מי שמבין מהר איך וכיצד יש להתנהל בסיטואציה שדורשת אינסטינקטים בריאים, חושים מחודדים ויוכלת הסתגלות מהירה לחוקי עולם חדש, אלים ומלא אגו. אחרים, לעומת זאת, מוצאים עצמם נכשלים מאוד מהר ברכישת אמונם של שותפיהם ("חבריהם" זו הגדרה בעייתית במקרה הזה) לתא.
כזה הוא, למשל, סיפורו של רוברט - המורה המחנך היהיר, שמצהיר בתחילת הסדרה שאת החודשיים שגזר על עצמו בכלא הוא יעביר "כמו בקאנטרי קלאב". רוברט, שטען טרם נכלא כי החשש העיקרי שלו הוא שהחוויה תהיה לו קלה מדי, לומד מהר מאוד שזחיחות, העדר כבוד ומשיכת תשומת לב שלילית אינן פעולות מומלצות עבור האסיר המתחיל. למעשה, אם להאמין לנרטיב שהסדרה מציגה בפנינו, הולקומב הופך כבר ביומו הראשון לאיש השנוא ביותר במתקן הכליאה, ונחשד על ידי יתר האסירים בכך שהוא שתול של המשטרה – בעיקר כי לא דאג לשנן היטב את סיפור הרקע שהכתיבו לו אנשי המשטרה המלווים את הפרויקט.
וכאן כל העסק הופך מעט טריקי. מצד אחד סיפורו של רוברט וגם כמה מעלילותיהם של יתר המשתתפים, באמת מעורר סקרנות, והאופן בו מגיבה אליו הסביבה החדשה מרתק כניסוי חברתי. הסדרה כוללת כמה רגעי מתח לא פשוטים ומראות מזעזעים, אלימים וקשים. ומצד שני, משהו באופן בו הם נארזים נוטה מדי לצהוב וליצירת קליף האנגרים עבור הרגעים שלפני הפרסומות, מאשר למצגת אמיתי ואמינה של האופן בו האירועים התרחשו במציאות. מי שאהב את "אוז" המופתית מבית HBO סביר כי ימצא את "60 יום" מרתקת, מסעירה ומבהילה, אבל ההבדל בין השתיים תהומי.
האחת הייתה סדרה בדיונית שבאה לתאר את הדינמיקה הלא פשוטה במתקן הכליאה האכזרי ביותר בארצות הברית. השנייה מתיימרת להציג את המתרחש בו באופן אותנטי, אך מרוב שימוש בטריקים המוכרים של הז'אנר (עודף חזרות על אותן מנטרות, שימוש בוויזואליה, משחק בזמנים וכל תעלול ריאליטי שכבר למדנו לזהות מקילומטרים) קשה לעתים להאמין לה.
המצבים המורכבים והמלחיצים בהם מוצאים את עצמם שומרי החוק הכלואים, אכן מעוררים הזדהות וגורמים לתהייה המתבקשת בראשם של רוב הצופים – "איך אני הייתי מתמודד עם הסיטואציה הזו". אך מרוב שימוש באפקטים שחוקים ליצירת מתח ודרמה, קשה לפעמים לקבל אותם כלא יותר מבימוי נכון של סיטאציות שקצת נופחו מעבר לאופן בו התרחשו במציאות. רוצה לומר – כן, העסק מותח ומפחיד, רק חבל שאתה לא לגמרי קונה אותו. השנה היא לא 2003, מניפולציות בימוי אינן עניין מוכחש וזוהי לא תכנית המציאות הראשונה שנתקלנו בה.
בכמעט 15 השנים שעברו מאז הפך הדוקו-ריאליטי פופולרי בטלוויזיה שלכם, קשה לחשוב על תוכניות רבות בז'אנר שמאחוריהן עמדה אג'נדה חברתית, אפילו אנושית. כן, היו כבר כאלו שבנו בתים עבור אלו הזקוקים לשדרוג ושיפוץ מקום המגורים, יש מי שהתואר "פליט ריאליטי" היה שווה לו את המיליון או הדירה שהוענק לו. אבל מעטים המקרים בהם פורמט חדש יכול באמת להתהדר בכוונות חיוביות מאחורי הערך הסנסציוני, להביא לשינוי מציאות ולעלות לסדר היום נושאים שקל לטאטא מתחת לשטיח.
"60 יום בפנים" מתיימרת לעשות זאת, ולפחות ברמת השיח והמודעות יתכן שהיא אף עשתה זאת בקרב 2.4 מיליון צופיה. יתכן שהיא אף תביא לשינויים, גם אם מינוריים, בתנאי הכליאה האמריקניים. כך, לפחות, היא מתעקשת לפמפם לצופיה אחת למספר דקות, לצד מה שהיא טוענת שהוא רצון אמיתי להביא לשימוש נכון יותר בכספי משלם המסים. או במילותיהם: "(הם עושים זאת לצורך) הבנה טובה יותר של אופן פעולת (או אי-פעולת) מערכת הענישה בארה"ב, בחינת השפעותיה הפסיכולוגיות על אסירים וסוהרים כאחד, ורצון לחשוף את תגליותיהם לציבור הרחב".
אם היא אכן כזו, הרי שמדובר בתוכנית חשובה שבוחנת תחת זכוכית מגדלת את החיים בצד השני והפחות מתורבת של התרבות המערבית, עולם שמי שלא נקלע (או נכלא) אליו לא ייחשף אף פעם באמת לחוקיו ולתנאיו.
לו "60 יום בפנים" הייתה מוגשת כסרט או סדרה דוקומנטריים, היה קל להאמין יותר לכסות האלטרואיסטית שלה. במתכונתה הנוכחית, זו שנאמנה יותר לחוקי הריאליטי מאשר לחוקי הדוקו, אפשר להנות ממנה כגילטי פלז'ר או שוק טלוויז'ן. אבל כקונספט רציני, חיובי וחדשני שהסנסציה היא לא יותר מערך נלווה או תופעת לוואי, איך נאמר זאת? ממש כמו רוברט השחצן - גם היא מעלה חשד, נתפסת לעתים כלא אמינה וצריכה לעבוד שוב על הגרסה שלה.
