"גיבורים": בלוז ללובשי המדים
ישראל היא לא הוליווד ולכן הניסיון של הדוקו-ריאליטי החדש "גיבורים" נראה מעט מיושן ואולי קצת גדול מדי עלינו. האירועים המתועדים בשטח לא שונים בהרבה ממה שאנו רואים ערב ערב במהדורות החדשות. אפשר להתנחם בהצצה האינטימית לחייהם האישיים, בלי המדים
בהגדרה "גיבורים" יש משהו מרתיע, מעוצב למשעי, שממקם אותם מיד בתבנית שמונעת מאיתנו לראות את האנושי שבהם. יותר פשוט היה לקרוא להם אנשים. אנחנו מדינה קצת קטנה מדי ובעיקר מפוכחת מדי מכדי להיאחז במיתוסים ההירואים של האמריקנים, למשל, על גבורתם הקדושה של נותני השירות. אנחנו יודעים שהם מתקשים לגמור את החודש, אנחנו יודעים שהם קוראים אחד לשני אחי, אנחנו יודעים שהם לא גדולים מהחיים, וזה דווקא דבר טוב, כי אנחנו יודעים שהם בתוך החיים עצמם, ממש כמונו.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
יש לי גם בעיה עם ההגדרה "רגעים נדירים של חירום וסכנה", כשלצערנו הרגעים האלה רחוקים מלהיות נדירים. העיתונים מלאים בהם, מצלמות האבטחה מלאות בהם, האינטרנט מלא בהם. רק בשבוע האחרון העלה ערוץ 10 עצמו כתבה של ענת גורן ב"המקור" בה מתואר מקרה של אישה שנרצחה על ידי בעלה למרות שחזרה והתריעה ועשתה כל מה שאדם מהשורה אמור לעשות כדי לבקש הגנה. היא דווקא תועדה על ידי המצלמה, אבל עד שהחומר פגש את המסך ואת העיניים שלנו זה כבר היה מאוחר מדי.
הרגעים שבהם המצלמה מתלווה לגיבורים ברגעי הפעולה שלהם, ואלה מהווים חלק לא קטן מהסדרה, מרגישים כמו ניסיון לעשות הוליווד באשדוד ובתל אביב, ושם "גיבורים" מפספסת באיזה עשר-עשרים שנה. הוויזואליה מיושנת: ריבוי מסכים, שעון - איפה הייתם כש"24" נשמה את נשימתה האחרונה? - מוזיקה אובר דרמטית שכולה ניסיונות מאולצים לייצר דרמה במקום שהיא כמעט לא קיימת. גם קטעי הסו-קולד אקשן נוטים לחזור על עצמם ולא פעם עולה מהם ריח קליל של סנאף.
מצד שני, מערכות יחסים היו ותמיד יהיו הלחם והחמאה של סדרות מהסוג הזה (מי אמר ריאליטי ומיד הושתק על ידי אנשים שקוראים לזה
דוקו?), ובמקרה הזה מדובר בליהוק טוב. במיוחד של הכבאי אלי כהן, והטראומטולוג דרור ספיר, שמביאים דמויות מורכבות שנפתחות לאט ולא לועסות עבורנו את הרגש. סיפורי החיים שלהם עובדים ונותנים גב ומשמעות לקטעים שבהם הם מצילים את העולם.
הסדרה אמנם סובלת קצת מאוברדוז של עיסוק בילדים - לאלי הכבאי יש ילד שנפטר בגיל שמונה, וקצינת המשטרה חלי חוזרת שוב ושוב על המנטרה "למען הילדים" (ומצד שני מתקשה להקדיש את תשומת הלב לילדים שלה עצמה). גם כשהמקרים המתועדים קשורים לא פעם לאנשים הקטנים, זה מרגיש כמו מניפולציה שנועדה לרגש. אבל בסוף גם אתם תדמעו כשאלי כהן יעמוד על קברו של בנו, תכאבו את הבת והבעל של חלי שמנסים לקבל קצת אמא ובת זוג ונאלצים להסתפק באבחנה "מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה". כי במקום שדמויות טובות עומדות, גיבורים שלמים אינם עומדים.
