בין טראמפ לקלינטון: ישראל עוד תתגעגע לאובמה
המועמד הרפובליקני טראמפ לא צפוי וכבר אמר בעבר שישראל צריכה לשלם על הסיוע האמריקני, ואילו קלינטון הדמוקרטית רבה לא פעם עם נתניהו וממשלת ישראל בתחום המדיני. אז מי מהשניים יהיה נשיא טוב יותר לישראל?
אם לא יקרה דבר חריג ביותר - כמו למשל הסתבכות פלילית של מזכירת המדינה לשעבר בפרשת המיילים - הרי שבבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-8 בנובמבר יתמודד דונלד טראמפ ראש בראש נגד הילרי קלינטון.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
טראמפ הוא מועמד רפובליקני לחלוטין לא שגרתי, נטול עבר פוליטי מעשי שעסוק בהצהרות גזעניות, פלגניות ומיזוגניות, ומפריח הצהרות מדיניות מופרכות במקרים רבים ואז נסוג מהן, כך שקשה בשלב זה לטעון שמדיניותו ברורה בנושא כלשהו. קלינטון הדמוקרטית היא האישה הראשונה בתולדות ארה"ב להתמודד על הנשיאות מטעם אחת המפלגות הגדולות. היא מגלמת את הממסד הישן והמוכר - הן של המפלגה הדמוקרטית והן של כלל הפוליטיקה האמריקנית, שדווקא השנה נראה מאותגר מתמיד. קופת השרצים של קלינטון עומדת לה לרועץ ומאפילה בעיני רבים על ניסיונה המוכח - ניסיון שמעמיד אותה כיחידה שיש לה כישורים לנשיאות, בוודאי לעומת המתחרה העיקרי שלה, שמעורר בכל העולם אי-נחת ואף חלחלה, למעט בצפון קוריאה, ברוסיה, ואפילו בסין.
מדיניות הפנים, שלרוב עומדת בראש סדר העדיפות של הבוחרים האמריקנים, תכריע גם הפעם את ההתמודדות בנובמבר. מדיניות החוץ היא סוגיה חשובה פחות על פי רוב, אם כי קלינטון משתמשת בה ביתר שאת בימים אלה כדי לנגח את טראמפ על היעדר ניסיון וכישורים מתאימים. מוקדם לנבא עד כמה טיעונים כאלו ישפיעו וירחיקו מטראמפ חלק מבוחריו.
ישראל מאבדת את תמיכת הליברלים בארה"ב
על פי הידוע כרגע, העמדות של שני המועמדים לנשיאות ביחס לישראל הן יחסית שמרניות, בוודאי לעומת יריבה של קלינטון במרוץ הדמוקרטי, הסנאטור היהודי מוורמונט ברני סנדרס, שנכון לעכשיו עדיין לא פרש מההתמודדות מול קלינטון, ועמדותיו כלפי מדיניות ישראל ביקורתיות. סנדרס מייצג זרם הולך וגדל בקרב המצביעים למפלגה הדמוקרטית ובמידה רבה את רוח המפלגה הדמוקרטית כיום הרבה יותר מקלינטון.
סקרי דעת קהל מראים באופן עקבי שישראל מאבדת בהתמדה ובאופן דרמטי את תמיכת המחנה הליברלי בארה"ב, שרובו ככולו מצביע למפלגה הדמוקרטית, ובוודאי את הצעירים - בהם יהודים רבים - שאוהדים יותר את הפלסטינים. זה לא אומר שהאמריקנים לא תומכים בישראל; ההיפך הוא הנכון. התמיכה בישראל ובזכות קיומה רק עלו מתחילת המאה הנוכחית. הבעיה היא המדיניות הישראלית שמאבדת תמיכה אצל הדמוקרטים. הרפובליקנים, לעומתם, רק הגבירו את תמיכתם בישראל, אבל בסיס ההזדהות - ביטחוני, שותפות נגד טרור גלובלי, לצד התמיכה האוונגליסטית - אינו כתמול שלשום ולטווח הארוך לא בהכרח יימשך. יתרה מזאת, ישראל הופכת לסוגיה מפלגתית. אם בעבר התמיכה בישראל הייתה דו-מפלגתית וחוצת מחנות, כיום בסיס התמיכה בישראל הוא בימין הרפובליקני ולא בשמאל הדמוקרטי. הדברים השתקפו בנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס במרס 2015 ובעמדתו כלפי הסכם הגרעין עם איראן בהינתן העמדה השלילית התקיפה של ממשלת ישראל.
המגמות הדמוגרפיות בארה"ב ובישראל מבטיחות שהפער האידיאולוגי בין המדינות רק יגבר. התעצמות הגיוון האתני בארה"ב מבטיחה שהחברה האמריקנית תהיה ליברלית יותר (אפילו טראמפ אינו שמרן, כפי שיריביו במפלגה מציינים ולכן גם מתקשים לתמוך בו), ואילו ישראל הופכת ליברלית הרבה פחות מאשר בעבר. העניין הוא שהנשיא או הנשיאה הבאים אינם מייצגים את העמדות המובילות בשתי המפלגות, המסורתית אצל הרפובליקנים והחדשה אצל הדמוקרטים.
טראמפ הוא אנטי-ממסדי ודוגל ב"אמריקה תחילה", שהיא מדיניות שמקושרת לתקופת הבדלנות האמריקנית במאה הקודמת, וקלינטון היא שריד אחרון של מדיניות מעורבת ומתערבת כפי שארה"ב נהגה ברוב השנים מאז תום מלחמת העולם השנייה, ובהקשר זה - ולא רק בענייני ישראל - היא מייצגת את הממסד המפלגתי נאמנה, אבל היא אינה מייצגת את דור העתיד של מפלגתה. עובדה זו מסבירה במידת-מה למה הצעירים והליברלים מעדיפים את סנדרס גם בהקשר של מדיניות חוץ, אם כי ברור שהם תומכים בו בעיקר בגלל המצע הכלכלי-חברתי שלו.
קלינטון נגד הזרמים הפנימיים במפלגה הדמוקרטית
אלא שבניגוד לעמדות הקוטביות של המפלגות ביחס לישראל, קלינטון צפויה להיות עוגן יציב תומך בישראל, ואם היא תמנה חברי קבינט ואת הפקידות הרלוונטית בבית הלבן, במועצה לביטחון לאומי ובמחלקות המדינה וההגנה התואמים את השקפתה האקטיבית במדיניות חוץ ותושפע פחות מהזרמים הליברליים במפלגה שכאמור ביקורתם על ישראל גוברת - סביר להניח שישראל לא תספוג מכה מדינית קשה במיוחד. לעומתה, טראמפ אמנם נשמע אוהד מאוד לישראל, אבל לפני נאומו בפני ועידת איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, הוא הצהיר שיתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מאוזן - עובדה שקלינטון מזכירה שוב ושוב כדי להדק את תמיכת אוהדי ישראל בה, באומרה שביטחון ישראל אינו נתון למשא ומתן כפי שטראמפ רמז.
איל הנדל"ן מניו יורק גם אמר שישראל - כמו מדינות נוספות - תצטרך לשלם על ההגנה האמריקנית עליה. בכלל, טראמפ הצהיר שוב ושוב שהוא יתייחס למדיניות החוץ כעסקה שאמורה להניב לארה"ב רווחים מרביים. במילים אחרות, תסריט לפיו הנשיא טראמפ יהיה מוכן לפגוע בישראל - כמאמר הביטוי באנגלית "לזרוק אותה מתחת לגלגלי האוטובוס" - אם הדבר ישתלם לוושינגטון מבחינה כלכלית או מדינית אינו בלתי סביר. מי שמסרב לחשוב שתסריט כזה אפשרי עלול להתברר כמי שמהמר על ביטחון ישראל.
טראמפ מסתמן כנשיא שיהיה בלתי צפוי, ועבור ישראל זה הדבר הגרוע ביותר ביחסים האסטרטגיים ארוכי הטווח עם ארה"ב. על אף העוינות הבין-אישית ששררה ושוררת בין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא האמריקני הנוכחי ברק אובמה, היחסים הרגישים ביותר בין שתי המדינות היו יציבים ואף פרחו והתהדקו במהלך שמונה השנים האחרונות. הנעלם במקרה של טראמפ גדול מדי. דווקא קלינטון - למרות המגמות הפנים-מפלגתיות אצל הדמוקרטים המבקשות להגדיר מחדש את מערכת היחסים עם ישראל - תמשיך כנראה בקו יציב מול ישראל ועם מדיניות שישראל הורגלה לה. בוודאי יהיו עימותים על רקע מדיני, אבל בגבולות מוכרים ובמסגרת כללי המשחק הידועים.
קלינטון כנראה תהיה טובה יותר לישראל מבחינה מדינית ובכל הקשור למחויבותה האישית, שתעמוד בבסיס מדיניותה להגן על ישראל וליישר את ההדורים מול ממשלת נתניהו במידת האפשר. האהדה שלה לישראל אולי אינה שווה לזו של בעלה ביל בעוצמתה הדתית והרגשית, אבל היא אמיתית וארוכת שנים. על אף העימותים שלה עם ראש הממשלה נתניהו כמזכירת מדינה, שלעתים היו חריפים, חשוב לזכור שהיא ייצגה את הנשיא אובמה שלו הייתה נאמנה, ולמעשה הוא זה שהכתיב את מדיניות החוץ.
בדלנות של טראמפ תפגע בישראל
טראמפ אולי יהיה טוב יותר לישראל בתחילת הדרך מבחינת תמיכה ביטחונית, אבל הבדלנות הצפויה שלו תעמוד לרעת ישראל בטווח הבינוני והארוך, וכאמור אין לדעת כיצד ינהג וספק אם ימשיך במסורת הרפובליקנית המוכרת. אותה מסורת של הנשיאים הרפובליקנים האחרונים אינה אוהדת במיוחד לישראל כפי שנהוג לחשוב. הנשיא רונלד רייגן, אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, היה גם זה שהתעמת תדירות עם ראשי הממשלה מהליכוד ואף הפך את ענישת ישראל למעשה שבשגרה, גם אם העונש היה לטווח קצר יחסית. יורשו המיידי, הנשיא ג'ורג' בוש האב, שהיה בראש הדוחפים את רייגן להעניש את ישראל כשהפתיעה את ארה"ב עם הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ובהמשך בעקבות העברת חוק הגולן, התעמת באופן קבוע עם ראש הממשלה יצחק שמיר על רקע מדיניות ההתנחלות ועל מהלכי השלום שאחרי מלחמת המפרץ, וכפה עליו להגיע לוועידת מדריד.
הנשיא ג'ורג' בוש הבן החל את כהונתו כבדלן באופן יחסי וניסה לצמצם את מה שהוא ראה כמעורבות-יתר של ביל קלינטון ברחבי העולם. אלא שפיגועי 11 בספטמבר 2001 הפכו את בוש הבן לאחד מהנשיאים המתערבים ביותר בעולם בהיסטוריה האמריקנית ולבעל ברית של ישראל, למרות קשרי המשפחה שלו ושל סגנו דיק צ'ייני עם מדינות הנפט. הנשיאים הרפובליקנים שנזכרו לעיל הפעילו שיקולים ריאליסטיים במדיניותם, גם כלפי ישראל, ואפילו אם היו להם - במיוחד לרייגן - רגשות חיוביים מאוד כלפי ישראל ומנהיגיה, פעמים רבות סבלה ישראל ממדיניותם ונוצרו משברי אמון עם הממשלים האמריקניים. טראמפ, אם ייבחר, יכול לשבור את המסורת הזו, אבל לא ברור לאיזה כיוון.
על ישראל להיערך לשינוי המפליג בארה"ב בטווח הארוך משום שהזמן הנוכחי הוא דמדומי הפוליטיקה הישנה והמוכרת. אם טראמפ ייבחר, השינוי יהיה מהיר למדי, ואם קלינטון תיבחר - השינוי יהיה הדרגתי ואולי יבשיל רק לאחר תום כהונתה, אבל הוא עדיין יהיה מובהק. שתי המפלגות עשויות לעבור היערכות מחדש מסיבות פנים-אמריקניות, אבל עם זיקה משמעותית למדיניות חוץ, כמו מדיניות הסחר שטראמפ וסנדרס ביקרו בחריפות במהלך הבחירות המקדימות וגרפו על כך רווח פוליטי משמעותי. השינויים הללו בהכרח ישפיעו על ישראל ועל היחסים המיוחדים שהולכים ונשחקים עם השנים.
בשורה התחתונה, ובהינתן הידוע לנו כעת על המועמדים לנשיאות ועל עמדות מפלגותיהם, מסתמן כי ההנהגה הנוכחית בישראל תתגעגע לאובמה מהר משחשבה.
ד"ר זיו רובינוביץ, חוקר אורח במכון עזריאלי לחקר ישראל, אוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול, קנדה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
