הדרך של קליבלנד לאליפות ההיסטורית
בתחילת העונה הקאבס לא נראו כמו קבוצה שיכולה לאיים על גולדן סטייט או סן אנטוניו, אבל ככל שהיא התפתחה השחקנים של טיירון לו השתפרו בהדרגה. בגמר, ההופעות של לברון ג'יימס וקיירי ארווינג כבר עשו את העבודה. כך זכו הקאבלירס בתואר ראשון בתולדות המועדון
ב-22 בינואר, יום שישי בערב, הוכתה מדינת ישראל בתדהמה עם פיטוריו המפתיעים של דייויד בלאט מתפקיד המאמן של קליבלנד. באופן טבעי, אף אחד לא הבין איך קבוצה שמובילה את המזרח עם מאזן נהדר (11:30) מרשה לעצמה להיפטר ממי שהוביל אותה עונה אחת קודם לכן לגמר ה-NBA.
על המהלך ההוא היה חתום דייויד גריפין, הג'נרל מנג'ר, שלא היסס להסביר במסיבת עיתונאים מנומקת ונחרצת מדוע הראה לבלאט את הדרך החוצה. אז לא הרבה הבינו אותו, אבל אחרי האליפות ההיסטורית של הקאבס הלילה עם 89:93 על גולדן סטייט במשחק 7 של סדרת הגמר - אף אחד כבר לא יכול לבוא אליו בטענות.
בדומה לעונה שעברה, קליבלנד עברה עונה סדירה די מוזרה. היא לא הרשימה לאורך כל אורכה ולפרקים ניהלה מאבק אמיתי עם טורונטו על המקום הראשון במזרח. גולדן סטייט ניצחה אותה פעמיים, קבוצות בינוניות ממנה ניצלו את החולשות שלה ועל כל העונה העיבו מאורעות הגמר הקודם, שנגמר בשיברון לב ו-4:2.
אלא שבפלייאוף סימני השאלה התנדפו לאט לאט, ואת מקומם פינו סימני קריאה שגדלו מפעם לפעם. את דטרויט הקאבס מחצו, את אטלנטה מעכו ומול הראפטורס, שנדבקו להם בגב לאורך רוב העונה, הפסידו רק פעמיים (בשאר המשחקים סיפקו תצוגות תכלית). צ'אנינג פריי וקווין לאב הפציצו שלשות מכל מקום, וחדר ההלבשה שבתקופת בלאט תואר כמדוכא ולא מחובר הפיץ חיוכים לכל עבר. והאמת? אפשר היה להבין את זה.
בגמר מול גולדן סטייט הניצחונות הקלים של קליבלנד בפלייאוף נראו פתאום חסרי חשיבות. כשסגנית האלופה הגיעה לאורקל ארנה כדי להראות שהפעם הדו-קרב בין שתי הקבוצות יכול להיגמר אחרת, היא גילתה חוסר אונים והתפרקה פעמיים גם ביכולת בינונית של סטפן קרי וקליי תומפסון.
רק שאז לברון וארווינג קמו לתחייה, ולמרות שהפסידו את משחק 4 ניפקו הופעה לפנתיאון במשחק 5 (בהיעדרו של דריימונד גרין המורחק) ופתחו פער מבטיח בפתיחת משחק 6. במשחק 7 גילינו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה, קליבלנד לא פספסה את האפשרות להפוך לקבוצה הראשונה שמוחקת פיגור 3:1 בסדרת גמר - והשלימה קאמבק מהסרטים.
הקבוצה האחרונה שניצחה בחוץ במשחק 7 בסדרת גמר NBA הייתה וושינגטון בולטס, שגברה ב-1978 על סיטאל סופרסוניקס. לפני המשחק הלילה מי שסומנה כפייבוריטית על-ידי הסוכנויות והאוהדים בארה"ב הייתה גולדן סטייט, גם לאור העובדה שמתוך 18 משחקי 7 שנערכו לאורך ההיסטוריה של הליגה הטובה בעולם - 15 הוכרעו לטובת הקבוצה הביתית.
לברון ג'יימס, שהוביל את שחקני שתי הקבוצות בסדרה בחמש קטגוריות סטטיסטיות שונות, מספק כבר עונה שנייה ברציפות סדרת גמר מופתית, על סף העל-טבעית. לפני המשחק רבים גרסו כי גם במקרה של הפסד נוסף - חמישי בקריירה בגמרים - יהיה ראוי להעניק לו את תואר ה-MVP. אין שום ספק שהתואר הזה מגיע לו עכשיו, בפעם השלישית בקריירה שלו אחרי צמד האליפויות במיאמי.
לכן יותר משזו אליפות של קליבלנד או ניצחון של טיירון לו, מדובר בהישג שחתום בעיקר על שמו של אחד הכוכבים המרתקים והגדולים שידעה היסטורית הספורט בארה"ב. הדיבורים האין-סופיים על המורשת שלו, הטענה על כך שהוא מפטר מאמנים סדרתי, ההתעקשות שלו לעזוב את מיאמי, השונאים והמעריצים - הכל מתנקז כעת לרגע הזה, שבו לברון ג'יימס סוף סוף מביא אליפות לאוהיו, העיר שלו. הרי בשביל זה הוא חזר הביתה. בשביל זה הוא כאן.
אף אחד לא יודע מה היה קורה אם קליבלנד הייתה מאבדת אליפות נוספת, אבל סביר להניח שהייתה מתרחשת הפיכה. לברון לא היה סובל עוד עונה בלי תואר, בטח לא עוד הפסד בגמר ועוד לאותה קבוצה. אבל עכשיו, עכשיו אוהדי הקאבס יכולים להתחיל לפנטז על תחילתה של שושלת חדשה. עם ארווינג בתפקיד הסגן של בר כוכבא, טריסטן תומפסון על תקן שואב הריבאונדים וג'יי.אר סמית' על כס הצלף, קליבלנד סוף סוף אלופת ה-NBA. מי היה מאמין.
העונה של לברון וקליבלנד בתמונות
לפנייה לכתב/ת 
