סליחה, אתה גבר או אישה? חיי כג'נדר קוויר
יותר מלהתמודד עם השונות שלי, אנשים שמנסים לפענח אותי, מתמודדים קודם כל עם עצמם. כשהם מסתכלים עליי, הם רואים את כל מה שהחברה אומרת להם שהוא בלתי אפשרי, את מה שהם מדחיקים ומדחיקות. מהסיבה הזו, אני ואנשים שכמותי חשופים הרבה יותר לגילויי אלימות, כי כל מה שמודחק, מתפרץ הרי החוצה באגרסיביות יתרה
אמצע הלילה באלנבי והבחור בתחנת האוטובוס פונה אלי בזכר. "תגיד, מתי קו 66 אמור להגיע?" הוא שואל ואין שום כוונה לתקן אותו, כי בסך הכל הוא לא טועה. "האוטובוס האחרון אמור להגיע עוד 5 דקות", אני עונה בלשון ניטרלית, לא זכר ולא נקבה. ממשיכים לחכות בשתיקה ופתאום מדגדג לי באף. הדגדוג הופך לעיטוש, עיטוש שאינסטינקטיבית החנקתי.
"מה זה?" הוא פונה אלי בחיוך. "סליחה? מה זאת אומרת?", אני מסתכלת עליו בחוסר הבנה. "מה זה האפצ'י הזה?! תוציא הכל, מה יש לך? תעשה אפצ'י!". אני עונה שהחנקתי מתוך נימוס, פשוט כי "שנוזלי על כל הפרצוף שלי" זו תשובה ארוכה מדי, ואני גם עדיין טיפה בהלם מהעובדה שעומד מולי אדם שאין לי שום הכרות מוקדמת איתו, והוא מתעקש להתערב לי בתפקודי הגוף הבסיסיים. "מה נימוס, תעשה אפצ'י, זה אפצ'י, מה אתה חונק אותו?".
השיחה נעצרה כאן כי הסתובבתי בשתיקה.
היה לי ברור שאם הוא היה חושב שאני בחורה, השיחה הזו לא הייתה מתקיימת בכלל. להיפך, הייתי מצופה להחניק עיטוש, הייתי מצופה להתכנס פנימה ולא לתפוס מקום. הייתי מצופה להתנהג בנימוס והוא היה כנראה, בתמורה, מסתפק בלאחל לי "לבריאות" בנימוס. כי כך גברים אמתיים מתייחסים לנשים אמיתיות. העובדה שהוא ראה מולו גבר ש"מתעטש כמו בחורה", ערערה אותו ברמה שהוא ראה צורך לעצור הכל ולהתערב. אני והעיטוש הלא תואם מגדרית שלי, ערערו לו לרגע את כל סדרי העולם.
רגע של התמודדות כנה
היציאה מהבית מחייבת אותי לקחת נשימה מטפורית עמוקה בכל בוקר מחדש. העובדה שאנשים לא מסוגלים להבין אם האדם שמתקדם לעברם ברחוב הוא גבר או אישה, חושפת את כל הקלפים שהם כל כך מתאמצים להסתיר קרוב לחזה. הם נחשפים מולי במבט, במילה, בתנועה בוטה או מרומזת. בין אם עוררתי בהם סקרנות, גועל, חשש, עוררות מינית, בלבול או אפילו כמה רגשות יחד – מדובר ברגע של התמודדות כנה.
אני תמיד אומרת שכאשר אני יוצאת מהבית, חלים עלי היתרונות, החסרונות, הסכנות והחובות שחלים על נשים, גברים ומה שביניהם. אני מוצאת את עצמי במצבים מכעיסים, מצחיקים, פוגעניים, כיפיים ולעיתים אפילו מסוכנים ממש, רק כי אנשים מניחים שאני כך או אחרת, או פשוט לא ממש מבינים מי עומד מולם.
יותר מלהתמודד עם השונות שלי, אנשים שמנסים לפענח אותי, מתמודדים קודם כל עם עצמם. עם המקום שלהם בחברה ועם כמה שהם תופסים את ההגדרות של "גבר" ו"אישה" כהגדרות שבריריות. כשהם מסתכלים עליי, הם רואים את כל מה שהחברה אומרת להם שהוא בלתי אפשרי, את כל מה שהם אומרים לעצמם שהוא בלתי אפשרי, את מה שהם מדחיקים ומדחיקות. מהסיבה הזו, אני ואנשים שכמותי חשופים הרבה יותר לגילויי אלימות, כי כל מה שמודחק, מתפרץ הרי החוצה באגרסיביות יתרה.
גילויי האלימות מתרחשים בעיקר בהקשר של משיכה מינית - ההבנה של אדם שהוא או היא נמשכים למשהו שהם לא יכולים לתת לו שם, או חושבים שהוא אחד אבל מתגלה כאחר, מפחידה אותם. אבל הסיבה היחידה שהם מפחדים, היא כי החברה אמרה להם שצריך. כי בבסיסינו, אנחנו לא אמורים לפחד להמשך לאף אחד, לא אומרים לפחד לאהוב אף אחד. אנחנו אמורים להתנהל עם עצמינו ועם אחרים מתוך כנות, חמלה ופתיחות.
להסתכל לחברה בעיניים
באופן מפתיע, הרגעים שהכי שוברים אותי, הם לא הרגעים בהם אני מרגישה סכנה פוטנציאלית לביטחון האישי שלי. כי במצבים כאלה אני מפוקסת, חושבת מהר ומאומנת בהגנה עצמית. אמנם תמיד ימצא מישהו חזק ומהיר ממך שיוריד אותך לרצפה, אבל עד כה הצלחתי לשמור על שלמות פיזית ואני מקווה שכך המצב גם ימשיך. אבל כשאני עוברת ברחוב ואישה עוברת מולי, תופסת אותי כזכר ונרתעת, זה באמת שובר אותי מבפנים. היא נרתעת למרות שלא יצרתי איתה שום תקשורת, היא נרתעת כי עובר מולה מי שהיא תופסת כזכר וזכרים מסמנים אצלה בראש "סכנה!".
אולי הגבר הגבוה והג'ינג'י שאני מזכיר לה מישהו ספציפי שפגע בה, אולי הוא מזכיר לה שכל גבר הוא פוטנציאל לפגיעה. אין דבר שאני רוצה יותר באותו הרגע מלצעוק לה "אחותי, אני בצד שלך!". וזה שובר אותי לא כי אני מובנת לא נכון, אלא כי החברה מתנהלת לא נכון. כי אני מבינה שלמרות שהמורכבות המגדרית שלי ששמה אותי בסכנה, עדיין יש לי את הפריבילגיה להסתובב לפעמים ברחוב בלי שיחשבו שאני בחורה, בלי שיזרקו לי הערות מיניות דוחות, או יגעו בי בניגוד לרצוני או יבחנו אותי במבטים מיניים ששמורים לנשים נשיות, למרות שאל חשש, גם אני הוטרדתי מינית. הוטרדתי מינית על ידי גברים הטרוסקסואלים, על ידי גברים הומוסקסואלים שחשבו שאני גבר או התחברו לנשיות הגברית שלי, ועל ידי גברים שממש ניסו לשכנע את עצמם שהם הטרוסקסואלים.
הרגעים המנחמים ביותר הם הרגעים בהם יש זמן לשיחת הבהרה, זמן להראות לבן אדם שמולי שהעולם טיפה יותר מורכב ממה שהוא חושב, אבל זה לגמרי בסדר. ששום דבר לא עומד להתמוטט. כמו הפעם בה התיישבתי במונית ולאורך כל הנסיעה הנהג פונה אליי בזכר. דיברנו על ספורט, מוזיקה, אנשים, על החיים. הוא אמר שאני אינטליגנטי ושכיף לדבר איתי ואז אמרתי לו, "אתה מבין שאני נקבה, נכון?".
בתוך הבלבול שנוצר הבהרתי שאני אדם קוויר, הסברתי שאני מקבלת פניות בזכר ובנקבה ואני בסדר איתן כך או כך, כי התפיסה המגדרית שלי היא לא "או או", היא "גם וגם" או "אף אחד מהנ"ל" לפי איך שלי מרגיש נכון באותו הרגע. ניהלנו דיון רגוע, הוא שואל שאלות ואני עונה. הוא נותן דוגמאות מהחיים האישיים שלו ואני מסבירה איך הדברים נראים מהצד השני.
נהג אחר סיפר לי שיום אחד הוא והבן שלו מיהרו לצאת מהבית והילד לא מצא את הנעליים שלו, אז הוא הציע שינעל את הנעליים של אחותו. "אז צעקתי עליו: מה אתה בת?!" הוא סיפר בכעס.
בתגובה, הסברתי לו שלילדים לא אכפת, שהם מתנהלים לפי המגבלות המגדריות שאנחנו כופים עליהם, ובתכלס גם לנו לא צריך להיות אכפת. שאם הוא כל כך חושש מכך שהילד שלו יהיה קורבן של צחוקים על חשבונו או אפילו אלימות, רק כי הוא נעל "נעליים של בנות", אז שלא יצחק עליו בבית, שלא יהפוך בעצמו לתוקף שהוא מנסה כל כך חזק להגן על בנו מפניו.
"קח לו את היד, צא איתו מהבית גם אם הוא נועל 'נעליים של בנות' ותן לו תחושת ביטחון", אמרתי וראיתי איך ההבנה שוקעת בו, איך הוא מתחרט על מה שעשה ומה שאמר. איך הוא אוהב את הילד שלו באמת.
למרות הקושי, אני חושבת שיש לי את הזכות להסתכל לחברה בעיניים. לראות את הצדדים הכי יפים והכי מכוערים שלה. לראות אותה חשופה ולפעול כדי לתקן. בין אם זה בשיחה מעמיקה ובין אם זה במילה פה ומילה שם. אני יודעת שאנשים פוחדים מאנשים אחרים או שונאים רק כי הם לא מבינים, הם לא מכירים, הם מפחדים ממה שזה אומר עליהם. אבל אפשר לחנך, אפשר לדבר על הכל ובטח שאפשר להבהיר. נכון, לפעמים זה מתיש, אבל הרבה יותר מתיש לחיות בעולם בו אנשים מסתובבים עם נשמה כלואה בכלוב.
לטור הקודם של שירלי צ'ארלי קליינמן
לפנייה לכתב/ת 
